השופר: מקרן האיל ועד מאה הקולות של ראש השנה
למה דווקא קרן של איל, מה ההבדל בין שברים לתרועה ואיך הגענו למאה קולות? כל מה שמסתתר מאחורי הקול המוכר ביותר של ראש השנה.
יש קולות שמזוהים עם רגע אחד בשנה, וקול השופר הוא אולי המובהק שבהם. גם מי שמגיע לבית הכנסת רק בימים הנוראים מחכה לרגע שבו הקהל משתתק, בעל התוקע מקרב את הקרן לשפתיו והחלל מתמלא בצליל קדום, לא מלוטש, שאין דומה לו. אבל מאחורי הרגע הזה עומדת מסורת מפורטת להפליא: איזו קרן כשרה, אילו קולות משמיעים, כמה, ולמה. היכרות עם הפרטים הופכת את ההאזנה לחוויה אחרת.
״יום תרועה״: מה כתוב בתורה ומה הוסיפו חכמים
התורה אינה מכנה את החג ״ראש השנה״ כלל. היא מדברת על ״יום תרועה״ ועל ״זכרון תרועה״ באחד לחודש השביעי, ואינה מפרטת במה מריעים ואיך. חכמים הם שלמדו, מתוך השוואה לפסוקים על שנת היובל, שהתרועה נעשית בשופר, וקבעו את סדר התקיעות. גם השם ״ראש השנה״, במובן המוכר לנו, מופיע לראשונה במשנה, שהקדישה לחג מסכת שלמה.
המצווה, כפי שנוסחה בברכה, אינה לתקוע אלא ״לשמוע קול שופר״. בעל התוקע הוא שליח, והעיקר הוא ההקשבה של כל אחד ואחת. לכן נוהגים להקפיד על שקט מוחלט בזמן התקיעות, ובקהילות רבות מקיימים תקיעות נוספות למי שלא יכלו להגיע לבית הכנסת, למשל בבתי חולים ובבתי אבות. כשהיום הראשון של החג חל בשבת, אין תוקעים בו אלא רק ביום השני.
איזו קרן, ולמה דווקא איל
שופר הוא קרן חלולה של בעל חיים כשר, ולפי המנהג הרווח מעדיפים קרן של איל, כפופה ומעוגלת. התלמוד מסביר שהקרן הזו מזכירה את עקדת יצחק, שבסופה הוקרב איל שנאחז בסבך בקרניו. קרן של פרה, לעומת זאת, פסולה. אחד הנימוקים הוא ״אין קטגור נעשה סנגור״: מה שמזכיר את חטא העגל אינו יכול לשמש ללימוד זכות.
יהודי תימן נוהגים לתקוע בשופר ארוך ומסולסל, העשוי מקרן של אנטילופה אפריקנית, וקולו עמוק ונמוך יותר. הכנת שופר היא מלאכה של ממש: מרככים את הקרן בחום, מיישרים את חלקה הצר, קודחים פתח ומלטשים. שופר סדוק או נקוב עלול להיפסל, ולכן מי שקונה שופר כדאי שיתייעץ עם מי שמבין בדבר. אין חובה שהשופר יהיה מהודר או גדול. העיקר שיהיה כשר ושקולו יישמע היטב, ושופרות קטנים ופשוטים משמשים קהילות שלמות במשך דורות.
תקיעה, שברים, תרועה: שפה של קולות
שלושה קולות בסיסיים מרכיבים את התקיעות. התקיעה היא קול ארוך, ישר ורצוף. השברים הם שלושה קולות קצרים יותר, שבורים, המזכירים אנחה. התרועה היא רצף של קולות קצרצרים ומהירים, כעין יבבה. בסיום הסדר משמיעים תקיעה גדולה, ארוכה ככל שנשימתו של התוקע מאפשרת. כדי שהתוקע והקהל לא יתבלבלו בסדר, עומד לצדו ״מקריא״, שמכריז בקול את שמו של כל קול לפני שהוא נשמע.
מדוע שלושה סוגים? התורה מצווה על תרועה, שלפניה ואחריה תקיעה פשוטה, אך חכמים הסתפקו מהי בדיוק אותה תרועה: האם היא דומה לאנחה כבדה, ליבבה קצרה, או לשתיהן יחד. כדי לצאת מכל ספק נקבע לתקוע את כל האפשרויות, ומכאן הצירופים הידועים בראשי התיבות תשר״ת, תש״ת ותר״ת. התלמוד קושר את קול התרועה, באופן מפתיע, ליבבתה של אם סיסרא הממתינה לבנה, דמות מהצד של האויב דווקא. יש הרואים בכך לימוד על כוחה של דמעת אם באשר היא.
איך הגענו למאה קולות
מעיקר הדין די במספר קטן של קולות, אך בשל הספק על טיב התרועה גדל המספר לשלושים. עם השנים התפשט המנהג להשלים למאה קולות לאורך התפילה. חלקם נשמעים לפני תפילת מוסף, כשהקהל רשאי לשבת, ולכן הם מכונים ״תקיעות דמיושב״. האחרים משולבים בתפילת מוסף עצמה ונקראים ״תקיעות דמעומד״.
תפילת מוסף של ראש השנה בנויה סביב שלוש ברכות מיוחדות: מלכויות, זיכרונות ושופרות. כל אחת מהן מורכבת מפסוקים מהתורה, מהנביאים ומהכתובים, ואחרי כל אחת תוקעים. כך משתלבים המילים והקול: המלכת האל על העולם, זכירת הברית, והשופר שמחבר בין מעמד הר סיני לתקווה לגאולה.
מה השופר בא לומר
המסורת העניקה לשופר טעמים רבים. רב סעדיה גאון מנה עשרה, ובהם הכתרת המלך, זכר למעמד הר סיני, שבו נשמע ״קול שופר חזק מאוד״, וזכר לעקדה. הרמב״ם ניסח את הרמז המפורסם ביותר: ״עורו ישנים משנתכם״, קריאה להתעורר מהשגרה, לבחון את המעשים ולשוב בתשובה.
יש בשופר גם צד פשוט, כמעט גופני. הקול אינו מנגינה ואינו מילה, והוא פונה אל מקום שקודם לשפה. לא במקרה נוהגים רבים לעצום עיניים בזמן התקיעות: ההקשבה הופכת לרגע פרטי בתוך הקהל הגדול.
השופר מלווה את כל תקופת הימים הנוראים. במנהג אשכנז תוקעים בו בבקרים של ימי החול בחודש אלול, כהכנה ליום הדין. ובצאת יום הכיפורים, בסוף תפילת נעילה, נשמעת תקיעה אחת אחרונה שחותמת את הצום ואת עשרת ימי תשובה כולם.
מהמקרא ועד ימינו
במקרא השופר אינו רק כלי של תפילה. הוא מלווה את מתן תורה, מפיל את חומות יריחו, מכריז על שנת היובל ועל דרור לעבדים, ומזעיק את העם בשעת סכנה. אותו קול משמש אפוא לבשורה ולאזהרה כאחת.
גם להיסטוריה הישראלית יש פרק משלה. בתקופת המנדט הבריטי נאסר על יהודים לתקוע בשופר ליד הכותל המערבי, ובכל שנה, בצאת יום הכיפורים, היו צעירים שהבריחו שופר לרחבה ותקעו בו למרות האיסור. בשנת 1967, עם הגעת הצנחנים לכותל, נשמעה שם שוב תקיעת שופר, והרגע הזה נחרת בזיכרון הלאומי.
למי שרוצה להתכונן, כדאי להאזין לפני החג להקלטה של סדר התקיעות וללמד את הילדים להבחין בין הקולות. אפשר גם להשתתף בסדנה להכנת שופרות, פעילות שמתקיימת במקומות רבים בחודש אלול ומתאימה במיוחד למשפחות. מי שיודע להבדיל בין שברים לתרועה כבר אינו שומע רעש, אלא שפה. ובשפה הזו, שאין בה אף מילה, כל אחד יכול לשמוע את מה שהוא צריך לשמוע לקראת שנה חדשה.