מאמר -

שיר השירים


מחברים: ג'ו מילגרום ויואל דומן

מקורות למאמר:

פרשנות ומדרשים

 

משנה מסכת תענית פרק ד

 

(ח) אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כָּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת, בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. (משלי לא) שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל. וְאוֹמֵר, תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ.

וְכֵן הוּא אוֹמֵר, (שיר השירים ג) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ. בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, זוֹ מַתַּן תּוֹרָה. וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ, זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. אָמֵן:

 

משנה מסכת ידים פרק ג

 

כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדָיִם. שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, וְקֹהֶלֶת מַחֲלֹקֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם וְשִׁיר הַשִּׁירִים מַחֲלֹקֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קֹהֶלֶת מִקֻּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵּית הִלֵּל. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי, מְקֻבָּל אֲנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן בְּיוֹם שֶׁהוֹשִׁיבוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה בַּיְשִׁיבָה, שֶׁשִּׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת מְטַמְּאִים אֶת הַיָּדָיִם.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא נֶחֱלַק אָדָם מִיִּשְׂרֵאֵל עַל שִׁיר הַשִּׁירִים שֶׁלֹּא תְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, שֶׁאֵין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי כְּיוֹם שֶׁנִּתַּן בּוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכְּתוּבִים קֹדֶשׁ, וְשִׁיר הַשִּׁירִים קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. וְאִם נֶחְלְקוּ, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא עַל קֹהֶלֶת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא, כְּדִבְרֵי בֶן עַזַּאי כָּךְ נֶחְלְקוּ וְכֵן גָּמָרוּ:

 

מכילתא פרשת בחדש פרשה ט

 

ויעמדו מרחוק (שמות כ'). חוץ משנים עשר מיל. מגיד שהיו ישראל נרתעים לאחוריהם שנים עשר מיל וחוזרין לפניהם שנים עשר מיל, הרי עשרים וארבעה מיל על כל דיבור ודיבור. נמצאו מהלכים באותו היום מאתים וארבעים מיל. באותה שעה אמר הקב"ה למלאכי השרת, רדו וסייעו את אחיכם שנאמר (תהלים ס"ח) מלכי צבאות ידודון ידודון - ידודון בהליכ' וידודון בחזרה. ולא במלאכי השרת בלבד אלא אף הקב"ה שנא' (שה"ש ב') שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני

 

מכילתא פרשת בא פרשה ה

 

מפורש בקבלה (שה"ש ד') גן נעול אחותי כלה - גן נעול אלו הזכרים, גל נעול מעין חתום אלו הנקבות. ורבי נתן אומר, גן נעול אלו הנשואות, גל נעול מעין חתום אלו הארוסות.

דבר אחר גן נעול גל נעול אלו שתי ביאות.

 

מכילתא פרשת בא פרשה ז

 

ופסחתי עליכם (שמות י"ב). ר' יאשיה אומר ,אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי, שהב"ה מדלג על בתי בני ישראל במצרים שנא' (שה"ש ב') קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים. ואומר (שם) הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'.

 

מכילתא פרשת השירה פרשה ג

 

רבי עקיבא אומר, אדבר בנבואתו שבחו של הקב"ה שאמר והיה העולם. שהרי אומות העולם שואלין את ישראל (שה"ש ה'), מה דודך מדוד שככה השבעתנו - שכך אתם מתים לעולם עליו. וכן אתם נהרגין עליו שנאמר (שם א') על כן עלמות אהבוך - אהבוך עד מות. וכתיב (תהלים מ"ד) כי עליך הורגנו כל היום - הרי אתם נאים הרי אתם גבורים בואו והתערבו עמנו. וישראל אומרים להם מכירין אתם אותו נאמר לכם מקצת שבחו (שה"ש ה') דודי צח ואדום. כיון ששומעין שכך שבחו, אומרים לישראל נלכה עמהם שנאמר (שם ו') אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. וישראל אומרים להם, אין לכם חלק בו אלא (שם ב') דודי לי ואני לו וגו' (שם) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים.

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קא/א

 

תנו רבנן, הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא ואומרת לפניו, רבונו של עולם עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים

 

מדרש רבה שיר השירים - פרשה א פסקה יב

 

(א) ב ישקני מנשיקות פיהו - היכן נאמרה? ר' חיננא בר פפא אמר, בים נאמרה המד"א לסוסתי ברכבי פרעה. ר' יודא ברבי סימון אמר, בסיני נאמרה שנא' שיר השירים - שיר שאמרו אותו השירים השוררים שנאמר (תהלים ס"ח) קדמו שרים אחר נוגנים. תני משום ר' נתן, הקב"ה בכבוד גדולתו אמרה שנא' שיר השירים אשר לשלמה - למלך שהשלום שלו. רבן גמליאל אומר, מלאכי השרת אמרוהו, שיר השירים - שיר שאמרוהו שרים של מעלה. ר' יוחנן אמר, בסיני נאמרה שנאמר ישקני מנשיקות פיהו.

רבי מאיר אומר, באהל מועד נאמרה ומייתי לה מן הדא קרייא עורי צפון ובואי תימן - עורי צפון זו העולה הנשחטת בצפון ובואי תימן אלו שלמים שנשחטין בדרום. הפיחי גני - זה אהל מועד, יזלו בשמיו זה קטרת הסמים. ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות. רבנין אמרין, בבית עולמים ומייתין לה רבנין אף אינון מהאי קרא עורי צפון זו העולה הנשחטת בצפון ובואי תימן השלמים שנשחטים בדרום הפיחי גני זה בית העולמים יזלו בשמיו זו קטרת הסמים יבא דודי זו השכינה ויאכל פרי מגדיו אלו הקרבנות ורבנין אמרי כולהון חורי כולה בבית העולמים נאמרה א"ר אחא אפריון ודבתריה ורבנין עבדין יתהון פתיחה לויהי ביום כלות משה על דעתיה דרבי חיננא בר פפא דאמר בים נאמרה ישרי עלינו רוח הקדש ונאמר לפניו שירות הרבה ועל דעתיה דרבן גמליאל דאמר מלאכי השרת אמרוהו יתן לנו מנשיקות שנשק לבניו על דעתיה דרבי מאיר דאמר באהל מועד נאמרה יוריד לנו האש ויקבל קרבנותיו על דעתיה דרבי יוחנן דאמר בסיני נאמרה יוציא לנו נשיקות מתוך פיהו הה"ד ישקני מנשיקות פיהו:

 

תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה/ב

 

כל שלמה האמורין בשה"ש קדש - שיר למי שהשלום שלו, חוץ מזה כרמי שלי לפני האלף לך שלמה שלמה לדידיה ומאתים לנוטרים את פריו רבנן. וי"א אף זה חול: הנה מטתו שלשלמה ששים. אף זה ולא מיבעי האיך. אלא הא דאמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא. שמואל לא כתנא קמא ולא כי"א. אלא ה"ק, וי"א זה קדש וזה הוא חול דמטתו ושמואל דאמר כי"א.

 

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד/ב

 

אמר רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב אילת אהבים ויעלת חן וגו' - למה נמשלו דברי תורה לאילת? לומר לך מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה, כל שעה ושעה כשעה ראשונה, אף דברי תורה חביבין על לומדיהן, כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ויעלת חן - שמעלת חן על לומדיה.

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא/א

 

כדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר, ג' שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי

 

רמב"ם יד החזקה הלכות תשובה פרק י

 

(ג) וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה:

 

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח/א

 

עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות-

שרים ושרות- אלו מיני זמר

ותענוגות בני האדם - אלו בריכות ומרחצאות

שדה ושדות - הכא תרגימו שידה ושידתין. במערבא אמרי שידתא.

אמר רבי יוחנן, שלש מאות מיני שדים היו בשיחין. ושידה עצמה - איני יודע מה היא.

אמר מר, הכא תרגימו שידא ושידתין, שידה ושידתין. למאי איבעי ליה? דכתיב (מל"א ו' 7) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה וגו'. אמר להו לרבנן, היכי אעביד. אמרו ליה, איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד. אמר להו, היכא אישתכח? אמרו ליה, אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי; אפשר דידעי ומגלו לך. אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי. אמרי, אנן לא ידעינן; דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע. אמר להו, היכא איתיה? אמרי ליה, איתיה בטורא פלן. כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקה; וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא ואתי סייר ליה לגושפנקיה ומגלי ליה ושתי ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל. שדריה לבניהו בן יהוידע יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם ועזקתא דחקיק עלה שם וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא. אזל כרא בירא מתתאי ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא וכרא בירא מעילאי ושפכינהו לחמרא וטמינהו סליק יתיב באילנא. כי אתא סייריה לגושפנקא גלייה אשכחיה חמרא. אמר כתיב לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם וכתיב זנות ויין ותירוש יקח לב - לא אישתי. כי צחי לא סגיא ליה אישתי רוה וגנא נחית. אתא שדא ביה שושילתא סתמיה כי אתער הוה קא מיפרזל אמר ליה שמא דמרך עלך שמא דמרך עלך כי נקיט ליה ואתי מטא דיקלא חף ביה שדייה מטא לביתא

 

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח/ב

 

איחננא ליה כפא לקומתיה מיניה איתבר ביה גרמא אמר היינו דכתיב ולשון רכה תשבר גרם חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסקיה לאורחיה חזא רויא דהוה קא טעי באורחא אסקיה לאורחיה חזא אמר ליה אנסיה מישתיא שקל לבינתא אותיב אחברתה אתו אמרו ליה לשלמה אמר להו הכי אמר לכו הדור אשקיוה למחר אמר להו ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה אמרו ליה אנסיה מיכלא שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא אתו אמרו ליה לשלמה אמר להו הכי אמר לכו נגידו מיניה מיכליה [לסוף] תלתא יומי עייל לקמיה שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה אמר ליה מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי אמר ליה לא קא בעינא מינך מידי בעינא דאיבנייה לבית המקדש וקא מיבעי לי שמירא אמר ליה לדידי לא מסיר לי לשרא דימא מסיר ליה ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה ומאי עבד ביה ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי ישוב והיינו דמתרגמינן נגר טורא בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי כי אתא בעי למיעל ולא מצי אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה רמא ביה קלא שדייה שקליה אזל חנק נפשיה אשבועתיה אמר ליה בניהו מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסיקתיה לאורחיה אמר ליה מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא אסיקתיה לאורחיה אמר ליה מכרזי עליה ברקיעא דרשע גמור הוא ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא בכית אמר ליה בעי מימת גברא בגו תלתין יומין ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין אחיכת אמר ליה ההוא שבעה יומי לית ליה מסאני לשב שנין בעי מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים אחיכת אמר ליה דהוה יתיב אבי גזא דמלכא לקסום מאי דאיכא תותיה תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש יומא חד הוה קאי לחודיה אמר ליה כתיב כתועפות ראם לו ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדים מאי רבותייכו מינן אמר ליה שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך ואחוי לך רבותאי שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה בלעיה אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא פתקיה ארבע מאה פרסי על ההיא שעתא אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש וזה היה חלקי מכל עמלי מאי וזה רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר גונדו היה מחזר על הפתחים כל היכא דמטא אמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים כי מטא גבי סנהדרין אמרו רבנן מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך מאי האי אמרו ליה לבניהו קא בעי לך מלכא לגביה אמר להו לא שלחו להו למלכוותא קאתי מלכא לגבייכו שלחו להו אין קאתי שלחו להו בידקו בכרעיה שלחו להו במוקי קאתי וקא תבע להו בנידותייהו וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה אתיוה לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם כי עייל חזייה פרח ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה והיינו דכתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות

רב ושמואל חד אמר מלך והדיוט וחד אמר מלך והדיוט ומלך

 

מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה י

 

(י) ד"א שיר השירים ר' איבו ור' יהודה: ר"א אמר, שיר חד השירים תרין הא תלתא. ור"י בר סימון אמר, שה"ש כולה חד ואילין תרתין אחרניאתא מה את עבד לון? שיר המעלות לשלמה וחד מזמור שיר חנוכת הבית לדוד סברין מימר דוד אמרן ואת תולה בדוד שנאמר כמגדל דויד צוארך אלא מה שה"ש שלמה אמרה ותלה אותה בדוד.

כשתמצא אומר כל מעשיו של אותו האיש משולשין היו שלש מעלות עלה שלמה במעלה הראשונה כתיב (מלכים א ה) כי הוא רודה בכל עבר הנהר במעלה שניה שנאמר (שם) ושלמה היה מושל במעלה שלישית (ד"ה א כט) שנאמר וישב שלמה על כסא ה' למלך

א"ר יצחק וכי אפשר לו לאדם לישב על כסא ה' אותו שכתוב בו (דברים ד') כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא וכתיב (דניאל ז') נהר דינור נגיד ונפיק וגו' וכתיב כורסי' שביבין דינור ואת אמרת וישב שלמה על כסא ה'. אלא מה כסאו של הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו אף כסאו של שלמה שולט מסוף העולם ועד סופו; מה כסא ה' דן בלא עדים והתראה אף כסא שלמה דן בלא עדים והתראה.

ואי זה הוא? זה דינין של זונות הה"ד (מ"א ג) אז תבאנה שתים נשים

מי היו? ורבנן אמרין יבמות היו; ר' סימון בשם ריב"ל אמר זונות ממש היו. והוציא דינן בלא עדים והתראה.

ג' ירידות ירד שלמה ירידה ראשונה מאחר שהיה מלך גדול מסוף העולם ועד סופו נתמעטה מלכותו ולא היה מלך אלא על ישראל הה"ד משלי שלמה בן דוד מלך ישראל. ירידה שניה מאחר שהיה מלך על ישראל נתמעטה מלכותו ולא היה מלך אלא על ירושלים הה"ד אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. ירידה השלישית מאחר שהיה מלך על ירושלים נתמעטה מלכותו ולא היה מלך אלא על ביתו שנאמר הנה מטתו שלשלמה כלם אחוזי חרב ואפי' על מטתו לא היה מלך שהיה מפחד מן הרוחות.

ג' עולמות ראה - ר' יודן ור' חוניא ר' יודן אמר מלך הדיוט ומלך חכם טפש וחכם עשיר עני ועשיר מה טעם את הכל ראיתי בימי הבלי לית בר נש מתני אונקי דידיה אלא בשעת רווחיה ר' חוניא אמר הדיוט מלך והדיוט טפש חכם וטפש עני עשיר ועני מה טעם אני קהלת הייתי מלך על ישראל הייתי הוינא כד הוינא ברם כען לית אנא ג' עבירות עבר הרבה לו סוסים הרבה לו נשים הרבה לו כסף וזהב שנא' (ד"ה ב ט) ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ולא היו נגנבות א"ר יוסי בר חנינא אבני י' אמות ואבני שמנה אמות תני ר' שמעון בן יוחאי אפי' משקלות שהיו בימי שלמה של זהב היו הה"ד אין כסף נחשב בימי שלמה הרבה לו נשים שנאמר והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגו' מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם וגו' ריב"ל אמר על שם לא תתחתן בם רשב"י אומר לאהבה אהבה ממש לזנות ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר כתיב גם אותו החטיאו הנשים הנכריות מלמד שהיה בועלן כשהן נדות ולא היו מודיעות אותו ר' יוסי בן חלפתא אומר לאהבה להאהיבן לאהבן ולקרבן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה נמצאת אומר ריב"ל ור' שמעון בן יוחאי ור"א בנו של ר"י הגלילי אמרו ד"א ר' יוסי בן חלפתא פליג אתלתיהון ג' שטנים נזדווגו לו הה"ד (מ"א יא) ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדומי וכתיב ויקם אלהים לו שטן את רזון בן אלידע וכתיב ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה הרבה לו סוסים שנאמר (שם י) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף וסוס בחמשים ומאה ג' משלות אמר משלי שלמה בן דוד מלך ישראל (משלי י) משלי שלמה בן חכם ישמח אב (שם כה) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ג' הבלים אמר הבל הבלים אמר קהלת וגו' הבל חד והבלים תרין הא תלתא ג' שירים אמר שיר חד השירים תרין הא תלתא ג' שמות נקראו לו ידידיה שלמה קהלת ריב"ל אמר הנהו תלתא אגור יקא למואל איתיאל הא שבעה ארשב"ג ועיקר אוותנטיי' שלהן ידידיה קהלת שלמה מודה רשב"ג באלו ארבעה שנתוספו לו ונתכנה בהן הן צריכין להדרש אגור שאגור דברי תורה בן יקא בן שהקיאה לשעה כספל הזה שנתמלא בשעתו ונשפך בשעתו כך למד שלמה תורה בשעתה ושכחה בשעתה למואל שנם לאל בכל לבו אמר יכול אני להרבות ולא לחטוא לאיתיאל לאיתיאל ואוכל איתיאל אתי אל ואוכל ג' ספרים כתב משלי קהלת ושיר השירים אי זה מהן כתב תחלה ר' חייא רבה ורבי יונתן רבי חייא רבה אמר משלי כתב תחלה ואח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת ומייתי לה מהאי קרא וידבר ג' אלפים משל משל זה ספר משלי ויהי שירו חמשה ואלף זה שיר השירים וקהלת בסוף אמר מתנייתא דרבי חייא רבה פליגא על הדין שמעתא מתניתא אמרה שלשתן כתב כאחת ושמעתא אמרה כל חד וחד בפני עצמו תני רבי חייא רבה רק לעת זקנת שלמה שרתה עליו רוה"ק ואמר ג' ספרים משלי וקהלת ושיר השירים ר' יונתן אמר שה"ש כתב תחלה ואח"כ משלי ואח"כ קהלת ומייתי לה ר' יונתן מדרך ארץ כשאדם נער אומר דברי זמר הגדיל אומר דברי משלות הזקין אומר דברי הבלים ר' ינאי חמוי דר' אמי אמר הכל מודים שקהלת בסוף אמרה:

 

מדרש רבה שיר השירים פרשה א פסקה ה

 

(ה) ד"א חזית איש מהיר במלאכתו זה שלמה בן דוד. לפני מלכים יתיצב שהיה זריז בבנין בהמ"ק הה"ד (מלכים א ו) ויבנהו שבע שנים וכתוב אחד אומר (שם) ואת ביתו בנה שלמה שלש עשרה שנה נמצא מיופה ומרובה בנין בית שלמה מבנין בהמ"ק! אלא כך אמרו, בבנין ביתו נתעצל בבנין בהמ"ק היה זריז ולא נתעצל.

הונא בשם רב

 

תרגום שני לאסתר, פרשה ב' – ד'

 

הוא שלמה המלך שעשה כסא מלכות גדול, צפה אותו זהב טוב של אופיר משבץ באבני שהם, ומשבץ באבן [היפה כ]שחר ואבן שיש, וקבועים בו אחלמה וכדכודים ושהם ומרגליות וכל מיני [אבנים] טובות. לשום מלך לא נעשה כמותו, וכל המלכיות לא יכלו להכין כסא דומה לו. וזה מעשה הכסא: עומדים עליו שנים עשר אריות זהב ולעמתם שנים עשר נשרי זהב, אריה לעמת נשר ונשר לעמת אריה, מכונים אלו לעמת אלו, יד אריה הזהב הימנית לעמת כנפי נשר הזהב השמאלית, וכנפי נשר הזהב השמאלי לעמת יד אריה הזהב הימנית, ומספר האריות [שהזכרו כבר ואלו שהיו שם עוד] שבעים ושנים והנשרים שבעים ושנים. וראש עגֹל היה לכסא מעל מקום בית מושב המלך, ולו שש מעלות ככתוב (דברי הימים ב ט יזיח) ויעש המלך כסא שן גדול ויצפהו זהב טהור, ושש מעלות לכסא, וכך היה; על המעלה הראשונה רבוץ שור זהב ולעמתו רבוץ אריה זהב, ועל המעלה השניה רבוץ דב זהב ולעמתו רבוץ כבש זהב, ועל המעלה השלישיתרבוץ נמר זהב ולעמתו גמל זהב, ועל המעלה הרביעית רבוץ נשר זהב ולעמתו רבוץ תכי מזהב, ועל המעלה החמישית רבוץ חתול זהב ולעמתו רבוץ תרנגול זהב, ועל המעלה הששית רבוץ בן הנץ מזהב ולעמתו יונה מזהב, ועל ראש הכפא עומדת יונת זהב אוחזת בן הנץ בידיה, ומעל ראש הכסא עומדת מנורת זהב מתקנת בתקוניה ובנרותיה ובכפתוריה ובצבתותיה ובמחתותיה וגביעיה ובפרחיה. ועומדים לעמת צד המנורה שבעה קנים של מנורת הזהב שמצירים עליה שבעת אבות העולם, אלה שמותם: אדם הראשון ונח ושם הגדול ואברהם יצחק ויעקב ואיוב ביניהם, ולעמת הצד השני של המנורה עומדים קנים אחרים שמצירים עליהם שבעה חסידי העולם, ואלה שמותם: לוי, קהת, עמרם, משה, אהרן ואלדד ומידד וחור (ס"א וחגי) הנביא ביניהם, ועל ראש המנורה קבוע כד זהב מלא שמן זית טהור שממנה מדליקים את ההדלקה בבית המקדש, ומתחתיה קבוע ספל גדול מזהב מלא שמן זית טהור שלוקחים ממנו שמן לנרות המנורה, ומציר עליה עלי הכהן הגדול, ושני שבלי זהב יוצאים מהספל הגדול שמצירים עליהם שני בני עלי, חפני ופנחס. ומתוך שבלי הזהב יוצאים שני צנורות זהב שמצירים עליהם שני בני אהרן נדבואביהוא. ושני מושבים זהב, אחד לכהן הגדול ואחד לסגן הכהנים, ומעל ראש הכסא קבועים שבעים כסאות זהב שעליהם יושבים שבעים סנהדרין הדנים את הדין לפני המלך שלמה, ושני בנות ים יושבים על יד שני אזני המלך שלא יזדעזע, ומעל לראש הכסא קבועים בו עשרים וארבע גפנים זהב שעושים צל למלך שלמה. וכשמבקש המלך שלמה להלך לכל מקום שהוא רוצה, הכפא במכונותיו הולך תחתיו. הוא שם את רגלו על המעלה הראשונה ושור הזהב מעלה אותו על המעלה השניה, ומן השניה לשלישית, ומהשלישית לרביעית, ומהרביעית לחמישית, ומהחמישית לששית, ובששית יורדים הנשרים וחוטפים את המלך שלמה ומעלים ומושיבים אותו בראש הכסא, ותנין כסף אחד במכונותיו. וכאשר שמעו המלכים את שמע כסא המלכות של שלמה מתאספים כלם ובאים כאחד, השתחוו לפניו ואמרו: לכל המלכים לא נעשה כמו הכסא הזה, וכל אמה ואמה לא יכולה להתקין כמותו. וכאשר ראו המלכים את שבח הכסא ירדו ושבחו למי שברא את העולם כלו, וכאשר היה עולה המלך שלמה ויושב על כסא המלכות היה מסתובב הנשר הגדול ולוקח את כתר המלכות ונותן את הכתר בראשו, ואחרי כן היה התנין הגדול מפעיל את המנגנון והיו האריות והנשרים עולים על ידי המנגנון ומצילים על ראש המלך שלמה, ויונת הזהב היתה יורדת מהעמוד ופותחת את הארון ולוקחת את ספר התורה ונותנת אותו בידי המלך שלמה, לקים מה שאמר משה (דברים יז יט) והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען יאריך ימים על מלכותו הוא ובניו בקרב ישראל. ובא הכהן הגדול לשאל בשלום המלך שלמה, וכל הזקנים היו יושבים מימין הכסא ומשמאלו ודנים דין העם. וכאשר היו נכנסים העדים שמעידים שקר לפני המלך שלמה היה המנגנון מפעל והגלגלים היו מסתובבים, השורים געו, האריות נהמו, הדבים חטפו, הכבשים פעו, הנמרים בקשו, הגמלים בכו, החתולים קופצים, התכים יללו, התרנגולים קרקרו, בני הנץ חטפו, והצפרים יללו, כדי לחטף להבהיל את לב העדים שלא יעידו עדות שקר. והיו העדים אומרים בלבם: נעיד עדות אמת, ואם נשקר בגללינו יעקר העולם. היו האריות מזילים בשמים בעלות המלך שלמה לישב על כסא המלכות, וכמו כפא המלכות של המלך שלמה לא היה לכל המלכים. וכאשר הורשעו שונאיהם של ישראל התגבר ועלה עליהם נבוכדנצר הרשע מלך בבל, החריב את ארץ ישראל, נתן את העיר ירושלים לבז, ושרף את בית המקדש באש, והגלה את בית ישראלוהגלה עמם את כסא המלך שלמה. וכאשר בקש המלך נבוכדנצר הרשע לעלות ולישב עליו, לא ידע שעל ידי המנגנון היו עולים עליו. הציג את רגלו על המעלה הראשונה ואריה הזהב פשט את שוקו הימנית והכה אותו על שוקו השמאלית, והיה חגר ממנו עד יום מותו. ואחרי נבוכדנצר מלך בבל בא אלכסנדרוס מוקדון ושבה את כסא שלמה המלך והוביל אותו למצרים. וכאשר ראה שישק מלך מצרים את שבחו של הכסא שהיה משבח מכל כסאות המלכים היה חומד לעלות ולישב עליו, ולא ידע שעל ידי המנגנון עולים עליו. הציג את רגלו על המעלה הראשונה ואריה הזהב פשט את שוקו הימנית והכה אותו על שוקו השמאלית והיה נקרא פרעה החגר עד יום מותו. וכאשר בא אניפוניס בן אנטיוכוס המלך ועלה על ארץ מצרים והחריב אותה ושבה את כסא המלך שלמה. הביא אותו ספינות, ונשמטה רגלו של הכסא בשלשלת הזהב, והביא את כל אמני העולם וכל החרשים לתקן את רגל הכסא ולא יכלו לתקן אותו עד היום הזה. וכאשר נפסקה מלכותו עמד כרש הפרסי אחריו, ובזכות שעסק בהקמת בית המקדש זכה לעלות ולישב על הכסא ההוא של המלך שלמה שכמותו לא היה והביא אותם לרבלה שבארץ חמת.

 

On Solomon's sword

 

כתבי הרמ"ע מפאנו - מאמר מאה קשיטה - סימן פז

 

ידוע שכל הקליפות נכנעו לפני המלך שלמה כדברי הזהר על פסוק אז תבאנה שתים נשים - אז דוקא ולא מקדמת דנא. ואמנם פשט המאורע ההוא בכלליו ופרטיו צריך ביאור נכון להבין ולהשכיל כי מה האדם שיבא בערמה חלושה למראה עינים היא ותולדותיה וכלה סעיפיה מהלוך נפש להטעות שתים נשים חצופות פרוצות קלות הדעת מעוטות ההבנה אובדות העצה לגלות שוא ודבר כזב אשר בפי אחת מהן על צדקה נפשה במרמות ותוך לגנוב דעת חברתה ולגזול את בנה כי נפש היא חובלת ולהצדיק ביושר לבב הצדקת בדינה אחרי אשר גם היא נאנחה מאימות מות נפלו עליה על אודות בנה מרחם בן בטנה והיא מוטעת תשכח אשה עולה תתנהו לעם אחר ועיניה רואות וכלות כי נפתחה לבה להצדיק חברתה הבאה לרמותה ברשע כסל תברח אל הפח להנצל מן הפחת ולבסוף זאת הרשעה נלכדה באמרי פיה ותגל חרפתה. ואנחנו לא נדע מה רב גובריה דההוא עובדא כי כל ערום יעשה בדעת והוא מסבות יתהפך בתחבולותיו כהנה וכהנה להשיג המבוקש הנקל הזה. והנני יוסיף להפליא במ"ש בסוף המעשה ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל ללמדנו שכלם הודו על יופי חכמתו וקבלו באהבה עול מלכותו

אז מצא חן ושכל טוב בהפוך פניו לפנימיים ואמר להם שיקחו לו דוקא חרב הראויה לו והיא חרב לה' בקדושה שעליה אמר דוד כזאת וכזאת תאכל החרב הידועה לנו לאכול לשבעה מנפש ועד בשר במחנה שכנגדו, להנקם מדם חלל - זה אוריה על א' אלף. כי מאז היה לבו נוקפו מאליו על מה שהוכיחו הנביא אח"כ ואותו הרגת בחרב בני עמון ועכשיו בא לתקן את אשר עותו והוא דקדוק יפה נחמד ונעים בדברי המלך החסיד פן יחשדהו שומע כאלו אכזרי הוא לא ירחם על עם ה'. חלילה לו! ככה אמר שלמה, קחו לי חרב (חסר כאן שתי תיבות) [בכת"י - לחזק את הגרוי] להכניע הקליפה להביאה במסורת הברית ולחצוניים. אמר קחו לי חרב בגי' השטן. והכוונה שיקחו (חסר תיבה א') [בכת"י - בדברים] הסרים לו למשמעתו את סמאל בעל החרב תורק שמה הוא הדבר המבואר לנו בפסוק אריק חרבי המלאה לה ג' טיפין של מר המות להריק אותם בפיהם של מחוייבי מיתה לשמים והיה גם זה המבחן מחכמת המלך האדיר המושל בעליונים ובתחתונים כדי שייראו מלפניו. ועוד יחתו ממלאך המות המזומן בחרבו הקשה לגזור הילוד החי לגזרים במאמר המלך. וגם למען יצא ויהיה רוח עועים מתעה (אח) [את] האשה הכוזבת בקרב לבה שתתאכזר על הילוד החי ותגלה בקהל חרפת תעתועים ונבלותה. ועוד שהוא ראש לההוא סטרא אוחרא וכך מה"ד נוהגת יבא בעל השור ויעמוד על שורו ואגב ארחיה אמר להביאו בחבלי אדם העליון אשר על דמות הכסא בעבותות הקדושה כמאמר תופסיו לאשמדאי שמא דמרך עלך. אף כאן קחו לי חרב פשוטו כמשמעו לי לשמי על דעתי. ועוד יש בר"ת אלה הגימ' המקובצת מד' שמות קדושים הידועים זוג זוג שהן הויה אהיה הויה א"ד לא הם עצמם לגדולתם אלא מספרם וכן הוא מספר סמאל בתוספת ד' אותיות וג' נקודות כדי שיהיה המלאך החצון נכנע מפניהם בהיותו קרוא לו למלך רב אונים ואמיץ כח יושב תהלות ישראל וכ"ש בהיות כלי זיינו בידו פן יוסיף על מצותו באכזרית חמה וקצוף אף. ויש רמז ג"כ בר"ת אלה במ"ק שלהם לי"ב כנפים שהיו לו לזה מעקרא כשהיה יושב ראשונה במדרגת השרפים דעליה דוקא אתמר שש כנפים פי' לימינו שש כנפים אחרים לשמאלו אלו ואלו לאחר ואין זולתו גדול כמהו בשתים מן הזוגות יכסה פניו וכו' ובשתים יעופף שעם ה' אותיות וג' נקודות בגימ' תתקע"ד והוא כוללן ופי' המלה יגביה עוף אבל ממעלה למטה אמרו בגמ' מלאך המות בשמנה פי' הי נינהו ח' טיסות שלו בירידה ד' מהן של כיסוי הרגלים דהיינו שתי זוגות

 

זוהר חלק ב דף קעח/ב

 

בדיוקנא עלאה, אשתכחו תרין רוחין מתרין סטרין דימינא ושמאלא, כליל אדם בימינא נשמתא קדישא, בשמאלא נפש חיה, חב אדם. אתפשט שמאלא, ואתפשטו אינון בלא גופא. כד מתדבקין דא בדא, אתיילדן כהאי חיה דאולידת סגיאין בקטרא חדא. כ"ב אתוון סתימן, כ"ב אתוון אתגליין, י' סתים י' גלייא, סתים וגלייא במתקלא דטפסין אתקלו. י' נפקין מניה דכר ונוקבא, ו' ד', בהאי אתר ו' דכר ד' נוקבא, בגין דא ד"ו תרין, ד"ו דכר ונוקבא, ד"ו תרין, קפלין תרין. י' בלחודוי דכר, ה' נוקבא, ה' ד' הות בקדמיתא, ומדאתעברת בי' בגוה (אולידת), אפיקת ו', (הרי כי בה' אית ד"ו, ובי' אית ה"ה, הרי יה"ו), אתחזי יו"ד בחזויה, כללא דיה"ו. מדאפיקת יו"ד דהוא דכר, ונוקבא אתיישב, לבתר, ומכסייא לאמא. ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו ב) היינו דכתיב (יהושע ב א) שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מאי בנות האדם, דכתיב (מ"א ג טז) אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך, בגיניהון כתיב (שם כח) כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו וגו', אז תבאנה, ולא בקדמיתא, בקיסטרא דקיטורי דפיגאן. תרין מתחבקן הוו לעילא, נחתו לתתא, ירתו עפרא, אבדו חולקא טבא דהוה בהו, עטרא דבומלא, (ס"א דחמלה) ואתעטר בקוסטא דענבא. ויאמר יהו"ה אל משה מה תצעק אלי (שמות יד טו), אלי דייקא, דבר אל בני ישראל ויסעו, ויסעו דייקא, במזלא הוה תלי, דבעא לאוקיר דיקניה (שם טז כו) והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, עד כאן, כי אני יהו"ה רפאך, להאי דיקא:

 

זוהר חלק ג דף ס/ב

 

לית חושבנא לאינון דאתאחדן בשערהא תרין בנין ינקין כל יומא דאקרון מאללי ארעא ודא הוא רזא דספרא דצניעותא דכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ואלין ינקין מתחות סטרי אברהא. תרין בנות בתחות רגלהא (ס"א ואלין ינקן מסטרא דאברהא תרין בנת בתחותהא) ועל דא כתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם ואלין מתאחדן בטרפי (ס"א בטופרי) דההיא ערסא ודא הוא דתנינן דכתיב *אז* *תבאנה* *שתים* *נשים* זונות אל המלך. אז תבאנה ולא מקדמת דנא. ובזמנא דישראל לתתא אהדרון קדל מבתר קב"ה מאי כתיב עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו ודאי

 

ספרא דצניעותא - פרק רביעי

 

ויראו בני האלקים את בנות האדם. היינו דכתיב (יהושע ב') שנים אנשים מרגלים חרש לאמר. מאי בנות האדם? דכתיב (מלכים א' ג') אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. בגיניהון כתיב (שם) כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו וגו'. אז תבאנה ולא מקדמייתא:

בקיסטרא דקיטורי דפיגאן תרין מתחבקן הוו לעילא לתתא נחתו ירתו עפרא. אבדו חולקא טבא דהוה בהו עטרא דכומלא ואתעטרו בקוסטא דענבא:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. אלי דיקא. דבר אל בני ישראל ויסעו ויסעו דיקא במזלא תלי דבעא לאוקיר דיקנה. והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו עד כאן. כי אני ה' רפאך להאי דיקא:

סליק פרקא רביעאה:

 

פירוש הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ד

 

ועל אשר זכה שלמה לישב על כסא ה' וירש סיהרא וזכה לחכמה זעירא חכמה הנ"ל לכן אתבסמו

וז"ש בגינהון כתיב כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו וגו' - שהוא חכמה דבריאה שנקראת אלקים כנ"ל והוא זכה לחכמה זו ואז הבינו כי זכה לחכמה זו, כי ראו שנתבסמו והן בימא רבא ותהום רבה חו"ב של בריאה ולכן הבינו כי חכמת אלקים בקרבו.

וז"ש אז תבאנה ולא מקדמייתא - שלא נתבסם העולם עד שלמה כידוע.

ואמר ר"ל בקיטורא של צעקה ר"ל של הקטרוג שקטרגו עזא ועזאל על האדם נפלו לתתא כמ"ש בפרשת בראשית דף כ"ג ע"א דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה כו' עד ואפיל לון מקדושה דילהון. וכן בתוספתא (דף ל"ז ע"א) ארז"ל בשעתא כו'. ואינן בני אלהים ממש וגם לא באו אל בנות אדם ממש רק מס"ט דלהון כמ"ש בא"ר דף קמ"ד ע"א דבני אלקים אינן עזא ועזאל כמ"ש שם תאנא ויראו בני האלקים את בנות האדם אינון דאטמרו כו' עד ורזא הוא וכלא אתמר ור"ל בני האלקים דאטמרו כו' הן קין והבל כנ"ל והנפילים הן בני של בני האלקים שבאו אל בנות האדם כמ"ש הנפילים היו בארץ כו' אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להן המה הגבורים כו'. וכמ"ש בפרשת בראשית דף ל"ז ע"א א"ר יצחק עזא ועזאל כד נפלו כו' עד נפילים הכ

 

זוהר חלק ב דף קז/ב – קח/א

 

אלא תרין מלין הכא, חד אמר ינוקא בריה דנונא רבא, דקשקשוי סלקין לרום עננין, אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה אפיק חרבא דיליה דתמן הוה חקיק שמא גליפא, ותמן אומי, וכך עבד לשמעי, דכתיב ואשבע לו ביהו"ה לאמר אם אמיתך בחרב, במאי הוה אומאה דא? בחרב, (ס"א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי), בחרב אומי.

 

מדרש זוטא שיר השירים פרשה ג

 

ד"א ביום חתונתו. אלו ימי המשיח שנמשל הקדוש ברוך הוא לחתן שכן הוא אומר ומשוש חתן על כלה וגו' (ישעיה ס"ב ה'):