לאחר הפסקה ארוכה, אנו שבים עתה לעולם האמנות היהודית. בתקופה בה עבדו קראווג`יו ורמברנדט, יצרו יהודים איטלקים מגוון ספרים מודפסים בעברית, ובהם הגדת ונציה משנת 1609.
הגדת ונציה, עקדת יצחק, 1609
עקידה זו (מימין) כוללת מספר מרכיבים מן האיקונוגרפיה הנוצרית, כולל ידיו המשולבות של יצחק, חרבו של אברהם והמלאך הגשמי. השימוש באיקונוגרפיה לא יהודית אינה חריגה כלל ועיקר, וניתן למצוא אותה במגוון כתבי-יד מעוטרים בכל רחבי אירופה בימי הביניים. בתמונה שלנו מתוך הגדת ונציה, העשן העולה מתוך סיר האש מחלק את התמונה לשניים. את הציור משמאל אפשר לפרש במספר דרכים: א) יהודים בני המאה השבע-עשרה חוגגים את פסח או ב) יצחק הזקן עם יעקב השקדן, עשיו הצייד העבריין ובני ישראל במצרים. לכן, או שהציור הוא של חלק ההגדה הקרוי "מגיד", או שהוא המחשה של העקידה. מוזר שהעקידה אינה מוזכרת בהגדה. מיקומה שם, בליווי החזרה על סיפור ההיסטוריה של ישראל וברכת נאמנותו של אלוהים, מעידה על כך שהעקידה נתפסה כסמל התמציתי של ההשגחה האלוהית. הקשר הידוע בין העקידה לראש השנה נובע ממוטיב הדין והרחמים, והוא מקושר לסמל השופר. הקשר המוכר פחות לפסח נובע מהאסוציאציה לקורבן הפסח, קשר שעומעם לאחר חורבן בית המקדש.
מאה שנים לאחר מכן, מתוארות האיכויות המנוגדות של אלוהים תיאור נועז ברקמה על מעיל לתורה ממערב גרמניה, כאשר המלאך הרחום יוצא מענן ומציע את האפשרות השנייה: פניו של אלוהים זועם.
פרוכת לארון קודש, גרמניה, 1747
האיל הגואל חומק לו, לאורך הגבולות המוגדרים היטב של המעיל, ומשאירים את יצחק האומלל ל"רחמי" מידת הדין.
עד כה, הצגנו עבודות אומנות המתמקדות בעיקר ברגע השיא ליד המזבח. בציור הבא, מתחילת המאה העשרים, ממלא משה מזרחי את הטקסט התנכי הלקוני בארבע תמונות מדרשיות המשקפות נושאים מרכזיים בהתפתחות של מדרש ספרותי, כאשר הוא מקיף אותם בעמודים רבי הוד ובתמונות מסורתיות של ירושלים.
משה שאה מזרחי, עקדת יצחק, 1920 בקירוב
ברצועה העליונה, שרה—הנעדרת מן הסיפור התנכ"י מסיבות לא ברורות— מתומרנת ע"י אברהם להתיר ליצחק לצאת ללימודי תורה "מתקדמים".
מעל השלישייה מופיע ציטוט מהפיוט "עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ", אותו שרים בשיאה של תפילת ראש השנה. "אך אל תרחק" שרה מבקשת מבעלה. אותו פיוט מהמאה השתיים-עשרה, שצייר מזרחי בתחילת המאה העשרים, הופך בסביבות 1990 לשיר "העוקד הנעקד והמזבח" של אהוד מנור ומאיר בנאי. הכניעה האדוקה בפיוט והציור הופכים לשיר זעם/מחאה מודרני:
וכאשר יונף התער, אומר לו אנא זכור אדון. אדון עולם, רק אל תהיה שוכח, העוקד, הנעקד והמזבח.
מתחת , במרכז הציור של מזרחי, מצויר שחזור של ההתרחשות במזבח, המתוכנת לפי המדרש מן היום השישי לבריאה. אין כאן בנייה חפוזה של מזבח, אלא מקום קדוש ומכובד שנבנה בידי אדם הראשון ושוקם בידי נוח ב"טבור הארץ."
ויבואו אל המקום אשר אמר לו אלוהים ויבן שם אברהם את המזבח, המזבח שאברהם בנה, המזבח שהרס המבול ושנח הקים מחדש ושנהרס בידי אנשי דור הפלגה. מעל לעצים ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים (תרגום יונתן)
כיסוי השטח נעשה בקפידה, השחקנים מוצבים רשמית במקומותיהם. יסודות מדרשיים מוזרים מנטרלים את האימה הטבעית: כובעו של יצחק על הענף מאחורי אברהם (מצויר בצבע הפרחים שבעץ השני), מעילו ונעליו המחכים שילבשו אותם שנית לאחר התפילה, בעוד שהסיר האש ממתין בצד הרחוק של המזבח. יצחק והמלאך לובשים חליפות זהות כדי לציין את מערכת היחסים המיוחדת שלהם. העמוד מתחת לראשו של יצחק מוביל כלפי מעלה דרך המאכלת, המוחזק קפוא, כמחבר בין שמיים וארץ. הפרשנות של מזרחי, האיל המיוחד אינו אחוז בסבך, אלא הוא חלק מהעץ, כאילו שקיומו הוא חלק מתוכנית אלוהית.
וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחד מסוים שנברא בין השמשות כאשר תמה בריאת העולם אחוז בסבך עץ בקרניו וילך אברהם וייקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו (תרגום יונתן)
במסגרת הבאה, אנחנו חוזרים לרגע שבו אב ובנו, אפור הזקן מוליך שחור הזקן, עוזבים את משרתיהם (ככתוב בפסוק 5, "שְׁבוּ-לָכֶם פֹּה עִם-הַחֲמוֹר"). המשרתים מזוהים במדרש כישמעאל ואליעזר ובתיאור בן זמננו הם מתוארים כשוטרים תורכיים מעשני נרגילה. כך, ארוגות ושלובות זו בזו בקלות שלוש שפות היסטוריות (מקראית, מדרשית ושפת ההווה של האומן).
לבסוף, מסע נוסף סוגר את סיפור העקידה, כאשר אליעזר פוגש את רבקה, כלתו לעתיד של יצחק. שתי נשים מהוות את סיפור המסגרת לתיאורו של מזרחי: שרה היא המנוף לתחילת הסיפור, ובמעשה החסד של רבקה מהדהדת ידו הגואלת של אלוהים בעקידה, הצלה המבטיחה המשכיות לזרעו של אברהם.