עולם המגדל

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, א', 109 -119

שלשת בני נח, שם, יפת וחם, נולדו מאה שני לפני המבול.  הם הראשונים שירדו מן ההרים למישורים והתישבו בהם ודיברו על לב האנשים האחרים, שהיו מפחדים מאוד מפני המישורים מחמת המבול והיו מהססים לרדת מהמקומות הגבוהים, להתחזק ולעשות כמעשיהם.  הבקעה, שהעתיקו אליה תחלה, קרויה שנער.  וכשציוה אותם אלהים, שיחלצו מהם למקומות ישוב אחרים מפני רבוי האוכלוסים, כדי שלא יתקוטטו ביניהם, אלא יעבדו ארץ רבה ויתענגו על רוב תנובה, לא שמעו בקולו משום בערותם, לפיכך התרגשו עליהם פורענויות, שהעמידום על עוונם.  ושוב יעץ להם אלהים, שיחלצו מהם אנשים בגלל המון הנוער הפורח, שהיו ברוכים בו.  והם לא שמעו בקולו וחשבו, שלא מחסדו הרב באו להם כל הטובות, אלא דימו בנפשם, שכוחם הוא סיבת עשרם.  ועל הסירוב הזה לשמוע בקול אלהים הוסיפו גם החשד הרע, שהוא מעורר אותם במזיד לנדוד, כדי שיתפלגו וייקל יותר להתנפל עליה.
 

והיה מסית אותם ליהירות ולבוז כלפי אלהים איש אחד נמרוד, שהיה נכדו של חם בן נח, אדם נועז ובעל-זרוע.  הוא פיתה אותם, שלא ליתן הודאה לאלהים, שעל ידו בא להם העושר, אלא לחשוב, שכוחם הוא שממציאו להם.  קמעה קמעה הפך את המדינה לשלטון של עריצות, בחשבו, שרק בדרך אחת יצליח להרחיק את בני האדם מיראת אלהים, לכשיהיו תמיד כפופים לשלטון שלו.  כן איים להלחם באלהים.  אם יהיה ברצונו להציף שוב את הארץ (מים), בבנותו מגדל גבוה משיוכלו המים לגאות ויפרע ממנו גם על מותם של האבות.

וההמון היה מוכן לילך אחרי עצותיו של נמרוד, בחשבו למעשה עבדות את הכניעה לפני אלהים.  והם בנו את המגדל ולא חדלו מלשקוד על העבודה ולא נרתעו מפני העמל.  ומרוב ידים קם המגדל וגבה במהירות יתרה משיוכל מישהו לשער.  אכן העובי היה עצום עד כדי כך, שנתמעט האורך בעיני המסתכלים.  והמגדל נבנה לבנים שרופות, מודבקות זו לזו בזפת, שלא יוכלו להגרף.  וכשראה אותם אלהים בשגעונם זה, לא גזר עליהם כליון חרוץ על שלא השכילו אפילו אחרי אבדן אבותיהם, אלא הטיל קטטה ביניהם ובלבל את לשונם וגרם להם שלא יהיו מבינים איש את חברו בגלל רבוי הלשונות.  המקום שבו בנו את המגדל, נקרא כיום בבל, בגלל הבלבול, שבא בלשון , שהיתה מובנת בראשונה:  כי בבל בפי העברים הוא מלשון בלבול.

ספר היובלות י

ביובל השלשים ושלשה בשנת אחת לשבוע השני לקח לו פלג אשה ושמה לומנה בת שנער ותלד לו בן בשנת ארבע לשבוע הזה ויקרא שמו רעו כי אמר הנה באו בני אדם לידי עצה רעה לבנות להם עיר ומגדל בארץ שנער.  כי נסעו מארץ אררט מזרחה אל שנער כי בימיו בנו את העיר ואת המגדל לאמר:  נעלה בו השמימה.  ויחלו לבנות ובשבוע הרביעי עשו לבנים באש ויהיו להם הלבנים לאבן, ולחמר אשר בו דבקון היה חמר אשר יצא מן הים וממעיני המים בארץ שנער.  ויבנו אותו ארבעים שנה ושלש שנים, בנוהו רחבו מאתים ושלש לבנים...גבהו חמשת אלפים ארבע מאות שלשים ושלש אמה ושני טפחים.  ויאמר לנו אלהינו:  הנה עם אחד ויחלו לעשות זאת ועתה לא יבצר מהם דבר.  הבה נרדה ונבלה שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפוצו בערים ובעמים ולא תהיה עוד להם עצה אחת עד יום הדין.  וירד ה' ונרד עמו לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם.  ויבל את לשונם ולא הבין עוד אשי את שפת רעהו ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל.  על כן נקראה כל ארץ שנער בבל, כי שם בלל אלהים את כל לשונות בני האדם ומשם נפוצו לעריהם איש לפי לשונו ולעמו.  וישלח ה' רוח גדולה אל המגדל ויהפכהו מן היסוד והנה היה בין אשר לבבל בארץ שנער ויקראו שמו חרבה.

קדמוניות המקרא המיוחס לפילון ו' – ז

ו, א  וכל יושבי הארץ אשר נפרדו, אחרי כן התאספו וישבו יחדו.  ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ בבל וישבו שם.  ויאמרו איש אל רעהו:  הנה נפוץ איש מאחיו ובימים האחרונים נלחם בינינו.  הבה נבנה לנו מגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם וכבוד על הארץ.  ב  ויאמרו איש אל רעהו:  נקח אבנים ונכתב איש את שמו על האבנים ונשרף אותם באש ואשר תשרפנה היטב תהיינה לטיט וללבנים...

ז, א  ויהי אחרי הדברים האלה ולא שב עם הארץ ממחשבותיו הרעות ויקהלו שנית אל הראשים ויאמרו:  לא לעולם ינצח העם ועתה נקהל ונבנה לנו עיר ומגדל אשר לא יחלף לעולם.  ב  וכאשר החלו לבנות ראה אלהים את העיר ואת המגדל אשר היו בונים בני אדם ויאמר אלהים:  הנה עם אחד ושפה אחת לכלם ולא תוכל הארץ לשאת את אשר החלו לעשות וגם השמים לא יוכלו לראות ולסבל, ואם לא ימנע מהם יעזו לעשות את כל אשר יזמו.  ג  ולכן אפלג את לשונם ואפיץ אותם בכל הארצות למען לא יכירו איש את אחיו ולא ישמע איש את שפת רעהו.  ואמסרם לסלעים ויבנו להם אהלים בקני קש ויכרו להם מערות וכחיות השדה ישכנו שם.  וכן יהיה לפני בכל עת למען לא יזמו כאלה.  ואחשב אותם כמר מדלי וכרֹק ואחדים מהם יסופו במים ואחרים ייבשו בצמא.  ד  ולפני כל-האנשים האלה אבחר בבני אברם וארחיק אותו מארצם ואביאהו אל ארץ אשר השקיפה עיני עליה מראשית כאשר חטאו לפני כל יושבי הארץ ואביא את מי המבול ולא השמדתי אותה ואשמרה.  כי לא נבקעו בה מעינות חמתי ולא ירדו בה מי השמדתי.  שם אפוא אושיב את בני אברם והקימותי את בריתי אתו וברכתי את זרעו ואקרא לו אלהים לעולם.  ה  והעמים יושבי הארץ, כאשר החלו לבנות את המגדל, פלג אלהים את לשונותיהם וישנה את מראיהם ולא הכיר איש את אחיו ולא שמעו איש את שפת רעהו.   ויהי כאשר צוו הבונים את משרתיהם להביא אבנים ויביאו מים ואם יבקשו מים הביאו קש וכן הופרה עצתם ויחדלו לבנות את העיר.  ויפיצם אלהים משם על פני כל הארץ לכן נקרא שם המקום בבל כי בלל אלהים שם את שפתם ומשם הפיצם על פני כל הארץ.

 


תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קט/א

דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו':  מאי עבוד אמרי דבי רבי שילא נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו. מחכו עלה במערבא, אם כן ליבנו אחד בטורא. (אלא) אמר רב ירמיה בר אלעזר, נחלקו לשלש כיתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה. זו שאומרת נעלה ונשב שם הפיצם ה'. וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים כי שם בלל ה' שפת כל הארץ

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג/א

ויהי בימי אמרפל  - רב ושמואל, חד אמר נמרוד שמו; ולמה נקרא שמו אמרפל? שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש. וחד אמר, אמרפל שמו; ולמה נקרא שמו נמרוד? שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו.

מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ו

(ו) ר"א ורבי יוחנן: ר"א אומר, ודברים אחדים - דבורים אחדים. מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש.

ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים:   ר' לעזר אמר, ודברים אחדים  - מעשה דור המבול נתפרש, מעשה דור הפלגה לא נתפרש. ודברים אחדים  - שאמרו דברים על שני אחדים, על אחד היה אברהם (יחזקאל לג 24) ועל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו 4). אמרו, אברהם זה פרדה עקרה הוא אינו מוליד. על ה' אלהינו ה' אחד, לא כל ממנו לבור לו את העיליונים וליתן לנו את התחתונים, אלא בוא ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עימו מלחמה. ד"א ודברים אחדים  - דברים אחודים.  מה שביד זה ביד זה. רבנין אמ' שפה אחת  - לאחד שהיה לו מרתף שליין, פתח חבית ראשונה ומצאה חומץ, שנייה מצאה חומץ, שלישית מצאה חומץ, אמר הא משפו דכולה בישה. אמר ר' לעזר, אי זו קשה: זה שא', למלך או אני או את בפלטין, או זה שאמר, לא אני ולא את בפלטין? זה שהוא א', או אני או את. כך דור המבול אמרו, מה שדי כי נעבדנו (איוב כא טו), דור הפלגה אמרו, לא כל הימנו לבור לו את העיליונים וליתן לנו את התחתונים אלא בוא ונעשה לנו מגדל וניתן עבודה זרה [בראשו וניתן חרב בידה ותהי נראת כאילו עושה עימו מלחמה]. מהן לא נשארה פליטה ואלו נשארה מהם פליטה. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל [גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו (שם /איוב/ כד ב)] לפיכך לא נשארה מהם פליטה, אבל אילו על ידי שהיו אוהבים זה לזה ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשאר מהם פליטה...ד"א ודברים אחדים שאמרו דברים חדים. [אמרו, אחת לאלף ותרנ"ו שנה הרקיע מתמוטט, אלא בואו נעשה לנו סמוכות אחד מצפון ואחד מדרום ואחד ממערב וזה שיכן סומכו מן המזרח הה"ד ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים].

מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה ח

(ח) ויאמרו איש אל רעהו - מי אמר למי? רבי ברכיה אמר, מצרים אמר לכוש.

הבה נלבנה לבניםונשרפה לשריפה  - עתידין אלין עממיא משתרפה מן גו עלמא.

ותהי להם הלבנה לאבן וגו' - רבי הונא אמר, הוות מצלחת בידן אתי למבני חדא הוא בני תרתין אתי למישויע תרתין והוא מישויע ארבע.

ויאמרו הבה נבנה לנו וגו'  - אמר רבי יודן, מגדל בנו, עיר לא בנו. אתיבון ליה והכתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל? אמר להון, קרון דבתריה, ויחדלו לבנות המגדל אין כתיב כאן אלא ויחדלו לבנות העיר. אמר רבי חייא בר אבא, המגדל הזה שבנו שלישו נשרף ושלישו שקע ושלישו קיים. וא"ת שהוא קטן רבי הונא בשם רבי אידי אמר, כל מי שהוא עולה על ראשו רואה דקלים שלפניו כאלו חגבים.

ונעשה לנו שם  - תני רבי ישמעאל, אין שם אלא עבודת כוכבים.

פן נפוץ על פני כל הארץ  - א"ר שמעון ב"ר חלפתא, (משלי יב) פי כסיל מחתה לו:

מדרש רבה בראשית פרשה לח פסקה י

(י) הבה נרדה - זה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך: הבה ארדה ואבלה.

ונבלה שם שפתם  - א"ר אבא בר כהנא, משפתם אעשה נבלה - הוה חד מנהון אמר לחבריה אייתי לי קולב והוא הוה יהיב ליה מגרופי. הוה מחי ליה ופצע מוחיה הה"ד: משפתם אעשה נבלה.

ויפץ ה' אותם משם  -

ר"י ורבי נחמיה:

ר"י אמר, הלכו להם בני צור לצידון ובני צידון לצור, מצרים תופשת לארצו.

ר' נחמיה אמר, כל אחד ואחד תופש ארצו שהיה תחלת שבתו שם ולשם הוא חוזר. אלא מהו ויפץ? שנכנסו כל הארצות בראשי ההרים והיתה כל אחד ואחד בולעת אנשי מקומה. רבנן אמרי, אין ויפץ אלא 'ויצף'  -הציף עליהן הים והציף ל' משפחות מהן.

פרקי דרבי אליעזר פרק כד

ר' אליעזר אומר היו מולידים את בניהם ופרין ורבין כמין שרץ גדול ששה בכל לידה והיו כלם עם אחד ולב אחד ושפה אחת שנ' ויהי כל הארץ שפה אחת. ומאסו בארץ חמדה שנ' ויהי בנסעם מקדם. הלכו לארץ שנער ומצאו שם אבן גדולה ורחבת ידים וכל המישור וישבו בה שנ' וימצאו בקעה בארץ שנער. ר' עקיבא אומ', השליכו מעליהם מלכות שמים והמליכו עליהם נמרוד עבד בן עבד. והלא כל בני חם עבדים הם ואוי לארץ שימלוך עבד שנ' תחת עבד כי ימלוך. ר' חכינאי אומ', גבור כח היה נמרוד שנ' וכוש ילד את נמרוד.   ר' יהודה אומ', הכתונת שעשה הב"ה לאדם ולאשתו היו עם נח ובניו אל התיבה וכשיצאו מן התיבה חם בן נח הוציאה עמו והנחילה לנמרוד. ובשעה שהיה לובש אותם כל בהמה וחיה שהיו רואין את הכתב ובאין ונופלים על פניהם לפניו והיו בני אדם סבורין שהוא מכח גבורתו. לפיכך המליכו אותו עליהם מלך שנ' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'.  א' נמרוד לעמו, באו ונבנה לנו עיר גדולה ונשב בתוכה פן נפוץ על פני כל הארץ כראשונים ונבנה לנו מגדל גדול בתוכה עולה עד לשמים, שאין כחו של הב"ה אלא במים. ונקנה לנו שם גדול בארץ שנ' ונעשה לנו שם.   ר' פנחס אומ', לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל. ומה היו עושין? היו מלבנים לבנים ושורפים אותם כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה כשבעה מילין ומעלות היו לו במזרחו ובמערבו. ואלו שהיו מעלין לבנים היו עולין ממזרחו ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו.  ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לבנה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה.

ועבר אברהם בן תרח וראה אותם בונים את העיר ואת המגדל וקללם בשם אלהים שנ' בלע פלג לשונם. ומאסו את דבריו כאבן מושלכת על גבי קרקע והלא כל אבן בחור וטוב אין נותנין אותו אלא על פינת הבנין ועליו הכתוב אומ' אבן מאסו הבונים.

ר' שמעון אומ', קרא הב"ה לשבעים מלאכים הסובבים את כסא מלכותו ואמר להם הב"ה, באו ונרד ונבלל את שבעים גוים ואת שבעים לשונות. ומניין שאמ' להם? שנ' הבה נרדה. הבה ארדה אין כתיב כאן אלא הבה נרדה.

והפילו גורלות ביניהם שנ' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם. ונפל גורלו של הב"ה על אברהם ועל זרעו שנ' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. אמ' הב"ה, חבל וגורל שנפל עלי שרתה נפשי בו שנ' חבלים נפלו לי בנעימים.

וירד הב"ה ושבעים המלאכים הסובבים את כסא כבודו ובלבל לשונם לשבעים גוים ולשבעים לשון. ומניין שירד הב"ה? שנ' וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל.   וזו ירידה שנייה.

והיו רוצין לדבר איש בלשון רעהו ולא היו מכירין איש לשון רעהו. מה עשו? לקחו איש חרבו ונלחמו אלו עם אלו למשחית וחצי העולם שם נפל בחרב.

ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ שנ' ויפץ ה' אותם על פני כל הארץ.   ר' מאיר אומ', עשו אחיו ראה את הכתונת של נמרוד וחמד אותה בלבו והרגו ולקחה ממנו.   ומניין שהיו חמודות בעיניו? שנ' ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות.   וכל הלובש אותם נעשה גם הוא גבור שנ' ויהי עשו איש יודע ציד.  וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו אמ' אין עשו הרשע כדאי ללבוש את הכתונת הללו.  מה עשה? חפר בארץ וטמנה שנ' טמון בארץ חבלו:

'ספר הישר ד

ויהי כאשר שב נמרוד מהמלחמה בשמחה כאשר נצח את כל אויביו, ויוודעו כולם יחד כל אחיו וכל יודעיו לפנים וימליכוהו עליהם ושימו את כתר מלכות בראשו, וישם שרים ושופטים ומנהיגים על עבדיו ועל כל עמו כמשפט המלכים.  וישם שר צבאו את תרח בן נחור ויגלהו וינשאהו מעל כל השרים אשר לו.  ויהי כאשר מלך בכל אות נפשו וכאשר נצח את כל אויביו מסביב, וייעץ עם כל יועציו לבנות לו עיר לבית מלכותו, ויעשו כן, וימצאו בקעה גדולה מנגד למזרח השמש ויבנו לו שם עיר גדולה ורחבה מאד.  ויקרא נמרוד את שם העיר אשר בנה שנער, כי נער ה' את אויביו מפניו וילכדם.  ויש נמרוד בשנער וימלוך לבטח וילחם עם כל אויבו ויכניעם ויצליח בכל מלחמותיו ותגדל מלכותו מאד.  וכל הגוים וכל הלשונות שמעו את שמעו ויתקבצו כולם ויחד אליו ויביאו לו מנחות וישתחוו לו ארצה ויודו לאדון ולמלך עליהם, וישבו כולם אתו בעיר שנער.  וימלוך נמרוד בארץ על כל בני נח ויהיו כולם תחת ידו ותחת עצתו.  ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.  אך לא הלך נמרוד בדרכי ה', וירשיע מכל האדם אשר היו לפניו מימי המבול עד הימים ההם.  ויעש אלהי עץ ואבן וישתחוו להם.  וימרוד בה' וילמד את כל עבדיו וכל אנשי הארץ את כל דרכיו הרעים.  וגם מרדון בנו הרשיע מאד מאביו...

והמלך נמרוד מלך לבטח, ותהי כל הארץ תחת ידו, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים.  ויתיעצו כל שרי נמרוד וכל גדוליו בעת ההיא, פוט ומצרים וכוש וכנען למשפחותיוהם ויאמרו איש אל רעהו:  הבה נבנה לנו עיר ובתוכה מגדל מבצר וחזק וראשו בשמים ונעשה לנו שם למען היותנו מושלים על כל העולם ולמען תחדל רעת אויבנו מעלינו ונמלוך עליהם בחזקה ולא נפוץ על פני כל הארץ ממלחמותיהם.  וילכו ויבואו כולם לפני המלך ויגידו את הדברים האלה אל המלך ויודה להם המלך על הדבר ויעשו כן.  ויתקבצו כל משפחות, כשש מאות אלף איש, וילכו לבקש ארץ רחבה מאד לבנות את העיר ואת המגדל, ויבקשו בכל הארץ ולא מצאו כבקעה אחת מקדם בארץ שנער מהלך שנתים ימים.  ויסעו כולם אליה וישבו שם.  ויחלו ללבון הלבנה ולשרוף לשריפה לבנות את העיר ואת המגדל אשר זממו.  ויהי להם בנין המגדל לפשע וחטאה.  ויחלו לבנותו.  ויהי הם בונים וימרדו בה' אלהי השמים ויחשבו בלבבם להלחם בו לעלות השמימה.  ויתחלקו כל האשנים האלה וכל המשפחות לשלשה חלקים, ותאמר האחת:  נעלה השמימה ונלחם בו; והשנית אמרה:  נעלה השמים ונעמיד שם את אלהינו ועבדם שם; והשלישית אמרה:  נעלה השמים ונכה אותו בקשתות ורמחים.

וידע אלהים את כל מעשיהם ואת כל מחשבתם הרעה, וירא את העיר ואת המגדל אשר הם בונים.  והיה בהיותם בונים ויבנו להם עיר גדולה ומגדל בתוכה כבוה וחזק מאד מאד, כי מרוב הגבהות לא יגיע החומר והלבנים אצל הבונה בעלותם אליו עד מלאת לעולים שנה תמימה.  ואחר כן יגיעו אל הבונים ויתנו להם החומר והלבנים, ככה יעשו להם בכל יום.  ויהיו אלה עולם ואלה יורדים כל היום.  ויהי כאשר תפול לבנה מידם ותשבר ויבכו כולם עליה, וכאשר יפול אדם וימת אין מביט אליו מהם.  וידע ה' את מחשבותם. ויהי עת בונים ויזרקו החצים אל השמים, ויפולו כל החצים עליהם מלאים דם.  ויהי בראותם, ויאמרו איש אל רעהו:  אך הנה הרגנו את כל אשר בשמים.  כי מאת ה' היה זה למען התעם ולמען הכחידם מעל פני האדמה.  ויבנו את המגדל ואת העיר ויעשו כדבר הזה יום יום עד מלאת להם ימים רבים ושנים.

ויאמר האלהים אל שבעים המלאכים העומדים ראשונה לפניו הקרובים אליו לאמר:  הנה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא וישמעו ולא יבינו איש שפת רעהו.  ויעש להם כן.  ויהי מהיום ההוא והלאה שכחו איש שפת רעהו ולא יבינו לדבר כולם יחד בשפה אחת.  ויהי כאשר יאמר איש אל רעהו:  תנה לי אבן לבנות, ויתן לו חומר, וכאשר יאמר:  תנה חומר, ויתן לו אבן.  ויהיה כאשר יקח הבונה מיד רעהו את החומר או את האבן אשר לא אמר וישליכם הבונה מידו ויפלם על רעהו וימת.  ויעשו כדבר הזה ימים רבים, וימותו מה הרבה בדבר הזה.  וה' הכה את שלשת החלקים אשר היו שם וייסרם כמפעלותם וכמחשבותיהם, אשר אמרו נעלה השמים ונעבוד את אלהינו היו לקופים ושנהבים; ואשר אמרו:  נכה השמים בחצים, המיתם ה' איש ביד רעהו; והשלישית אשר אמרה:  נעלה השמים ונלחם בו, הפיצם ה' בכל הארץ.  והנשארים בהם, באשר ידעו והבינו את הרעה אשר באה עליהם ויעזבו את הבנין ויפוצו גם הם על פני כל הארץ, ויחדלו לבנות את העיר ואת המגדל.  על כן קרא למקום ההוא בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, הנה מקדם לארץ שנער.  והמגדל ההוא אשר בנו בני האדם פתחה הארץ את פיה ותבלע את שלישיתו; ותרד גם אש מן השמים ותשרוף את השלישית האחרת; והשלישית ממנו נשאר עד היום הזה, והיה ממנו אשר תלוי ברוח השמים ויהי מהלך צלו שלשה ימים.

וימותו רבים מבני האדם במגדל ההוא בשנה ההיא, עם אשר אין להם מספר.

אוגוסטינוס, עיר האלהים, ספר ד', פרק 6

לאחר רישום זה, חוזר הכתוב לתחילה ואומר: כוש הוליד את נברות [צ"ל נמרוד]; הוא החל להיות ענק בארץ, הוא היה ענק  צייד נגד ה' אלהים, על כן נאמר: היה נמרד ענק צייד נגד ה'.  ותחילת ממלכתו היתה בבל, ערך, אכד וכלנה בארץ שנער. מתוך ארצות אלה יצאה אשור ובנתה נינוה והעיר רחובות וחלח ודסם [צ"ל רסן] בין נינוה וחלח, אשר היתה עיר גדולה. היה זה כוש, אבי הענק מרדו, אשר מוזכר כבן הבכור של חם, ואשר הוליד חמשה בנים ושני נכדים....

            ספר ט"ז, פרק 3

באשר לארץ שנער, אשר היתה חלק בממלכת נמרוד - דהיינו שיצאה ממנה אשור ובנתה את נינוה ושאר הערים המוזכרות יחד איתה – הדברים קרו זמן רב לאחר מכן, אך מוזכרים פה בגלל עוצמת ממלכת אשור, אשר הורחבה לתפארת ע"י נינוס בן בעל, מיסד נינוה, אשר נתכנתה על שמו.

אוריגינס, נגד קלסוס, ספר ה',  פרק 30

נראה שכל דרי תבל דברו פעם שפה אלהית אחת, וכל עוד הם חיו ביחד בשלוה הם נשתמרה שפה אלהית זו.  והם נשארו במקומם "מקדם" כל עוד הם שמרו על האור והשתקפות האור הנצחי.  אך כאשר הם יצאו "מקדם" ואימצו מחשבות זרות ל"אנשי קדם" גילו מישור בארץ "שנער" (אשר פירושו "חריקת שיניים", כסימן לאובדן דרכם) ושם הם התיישבו. ברצונם לאסוף חומרים ולצרף אל השמים דברים אשר אינם מצורפים אליהם באופן טבעי, כדי לצאת נגד הבלתי-חומרי באמצעות החומרי, אמרו: הבה נלבנה לבנים ונשרפם באש. לפיכך, לאחר שייבשו והקשיחו את דברי החימר והחומר ובקשו לעשות את הלבנים לאבנים והחימר לחומר, ובדרך זו לבנות עיר ומגדל, שלפי הבנתם יגיע ראשו אל השמים, בחינת דברים המבקשים להתעלות כנגד חכמת האל - כל אחד נמסר (בהתאם למרחק אשר נסע מקדם ובהתאם לכמות הלבנים אשר עשה לאבנים והחומר לחימר והבניה אשר בוצעה מן החומרים הללו) אל מלאכים מחמירים פחות או יותר להישפט בהתאם למעשיהם החצופים.  והובל כל אחד על ידי אותם המלאכים  (אשר טבעו בו את שפת אמו) אל חלקו בארץ בהתאם למעשיו: כאלה לאזורים בוערים בחום ואחרים המענישים בקור את תושביהם;  ואחרים הקשים לעיבוד יותר או פחות;  וכאלה למקום שורץ חיות רעות, לעומת מקומות יחסית ללא כאלו.

קוראן סורה ב', 258

הלא ראית את האיש אשר התפלמס עם אברהם על אודות ריבונו וטען כי אלהים העניק לו מלכות? אברהם אמר לו, ריבוני הוא המחיה והממית! אמר, אני מחיה וממית! אמר אברהם, אלוהים מעלה את השמש ממזרח – העלה אתה אותה מן המערב! אז נדהם הכופר, אלהים לא ינחה את קהל בני העוולה.

כסאאי, קיסס אל אנביאה, סיפורי אברהם

אמר לו [לאברהם] נמרוד: "מה נפלא כישופך".  ענה: "אין זה כישוף, אלא מיכולתו של אלהים הוא".  אמר נמרוד: "עלה אעלה השמימה והרוג אהרוג את אלהיך".  ציווה נמרוד להכין לו תיבה מרובעת, ולה שני שערים:  שער אל השמים ושער אל הארץ.  אחר כך ציווה לו ארבעה נשרים, והרעיבם שלושה ימים.  עוד לקח שני עמודי ברזל [שהיו כרמחים], קבעם בצדי התיבה, תלה עליהם פיסת בשר, ואחר כך הצמיד את אמצע גופם של הנשרים אל הרמחים.  הוא נשא עמו קשת וחצים, ישב בתיבה וסגר את שני השערים.  נשאו הנשרים את ראשיהם, הביטו אל פיסת הבשר וחשבוה לבשר מאכל.  אז התעופפו אל-על ונשאו עמם את התיבה אשר התרוממה באוויר. אמר [נמרוד] לשר שהיה עמו:  "פתח את השער הפונה אל הארץ, והבט היאך היא".  פתח אותו ואמר:  "רואה אני אותה כאילו הייתה כפר [קטן]".  אחר כך פתח את השער הפונה אל השמים ואמר:  "רואה אני אותם כפי שראינום בהיותנו על פני האדמה".  אז סגר את שני השערים, והנשרים התרוממו עד כי נחלשו וכמעט נפלו יחד עם התיבה...נותר נמרוד לבדו בתיה, לקח את הקשת, שם בה חץ ואמר:  "אם לא אגיע אנוכי אליך, אלוהי אברהם, כי אז יגיעך החץ הזה".  אחר כך ירה את החץ באוויר – ויש אומרים כי הוא שב אליו מגואל בדם – ואמר:  "אכן הרגתי את אלהי אברהם".  אז הכה גבריאל באחת מנוצותיו בתיבה והשליכה הימה, והגלים פלטו אותה אל חוף הים.  יצא נמרוד מן התיבה, והנה הלבינו זקנו ושער ראשו.