הנשים בספר שופטים: הקרבת גברים

(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

(יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר :

(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יה':

(סו) בַּיּוֹם הָעֲשִׂירִי נָשִׂיא לִבְנֵי דָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי:

(סז) קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה:

‏לאיש אחד מנוח ‏מבני דן, מן המיוחסים ביותר וראשון במקום מולדתו לכל הדעות היתה אשה מפורסמת ביפיה ועולה בו ‏על כל הנשים שבאותו הזמן. ומכיון שלא היו לו בנים (ממנה), היה האיש מיצר על התהלכו ערירי והיה מהלך (ויוצא) לעתים תכופות עם אשתו זו לפרוור העיר - זהו מישור גדול - ומתפלל לאלהים, שיתן להם יורשים כשרים. והיה האיש אוהב את אשתו עד לשגעון ומקנא אותה ללא מידה מתוך אהבתו זו.  ‏וכשנשארה האשה (פעם) ביחידות הופיע לה מלאך אלהים ‏בדמות בחור יפה וגדול ובישר לה לידתו של בן בהשגחת אלהים, יפה והדור בכוחו, שבהיותו לאיש יהיה מציק לפלשתים. וצווה לה, שלא תספר את שערותיו ושיינזר במצות אלהים מכל משקה, חוץ ממים, שיהיו משקהו הרגיל.  ולאחר דברו את הדברים האלה הלן, כשם שבא ברצון אלהים‏.

‏וכשבא בעלה סיפרה לו מה ששמעה מפי המלאך ופיה מלא תהילה ליפיו ולקומתו של הבחור, עד שהלה בקנאתו נפל מחמת התשבחות (האלה) לתוך פחד גדול ולתוך חשד הבא בעקב רגש כזה. וזו רצתה לגרש את עצבותו הנואלת של בעלה והתחננה לפני אלהים, שישלח שנית את המלאך, למען יוכל גם בעלה לראותו. וכשהיו בפרוור העיר חזר ובא המלאך, בחסדו של אלהים, ונראה לאשה בשעה שהיתה יחידה ובעלה איננו. וזו ביקשה ממנו לחכות, עד שתביא את בעלה, וכשהרשה לה הלכה לחפש את מנוח. וזה ראה (את המלאך) ולא פסק בכל זאת מחשדו וביקש, שיודיע גם לו מה שבישר לאשתו. וכשאמר שדיה, שהיא לבדה יודעת, ביקש

‏ממנו להגיד מי הוא, כדי שיודו לו ויתנו לו מתנה לכשיוולד הילד. הלה השיב, ‏שאין לו צורך בשום דבר, הואיל ולא מחמת מחסור הביא להם את בשורת הוולדו של הילד. ולא הסכים לבקשת מנוח להישאר ןליטול חלק במתנת אורחים ,אולם כשהפציר בו נתפתה בכל זאת להמתין, עד שיביאו לו מתנת אורח איזו שהיא. ומנוח שחט גדי וצווה את אשתו לבשלו, וכשהיה הכל מוכן פקד המלאך להניח על ‏סלע את ככרות הלחם ואת הבשר, בלא הכלים. וכשעשו זאת נגע בבשר במטה בידו, והתלקחה אש ונשרף הבשר יחד עם ככרות הלחם, והמלאך נראה להם והוא עלה בתוך העשן כמו במרכבה השמימה. וכשפחד מנוח, שמא יאונה להם דבר רע מראה אלהים זה, ביקשה ממנו אשתו להתעודד: שהרי לתועלתם ניתן להם לראות אלהים.

הילד גדל מהר‏, וברור היה מתוך דרך חייו הפכחית וגידול ש‏ערותיו, שעתיד הוא להיות נביא.

‏(ופעם), כשבא שמשון עם הוריו לעיר תמנה ‏של הפלשתים בשעת חגיגה‏, נתעוררה בו אהבה לבתולה (מבנות) הארץ והוא ביקש מהוריו, שישיאו לו את נערה. סרבו ההורים, הואיל ולא היתה בת עמם. אולם אלהים המציא אח הנשואים האלה לתועלתם של העברים וכך היתה ידו של שמשון על העליונה ואירס לו את הבתולה. וכשהיה הולך ובא לעתים תכופות אצל הוריה, פגע בארי, ואף-על-פי שהיה מחוסר כלי-זין עמד בפניו וחינק אותו בידיו וזרק את החיה למקום מגודל עצים ליד ‏הדרך.

‏ושמשון רגז על מעשה העלבון הזה והחליט להתנקם מכל הפלשתים וגם ממנה. ומכיון שהיתה תקופת החמה והתבואות כבר היו בשלות לקציר, תפש שלוש מאות שועלים וקשר בזנבותיהם לפידים בוערים ושילחם בשדותיהם של הפלשתים. כך נשמדה תבואתם. וכשנודע לפלשתים שמעשה שמשון הוא זה, וגם נודעה להם הסיבה, שבגללה עשה את הדבר, שלחו את שלטונותיהם לתמנה ושרפו חיים את מי שהיתה אשתו ואת קרוביה כאשמים בפורענויותיהם.

‏ולאחר שהרג שמשון רבים מהפלשתים במישור ישב בעיטם,  סלע מוצק (בנחלת)

שבט יהודה. והפלשתים יצאו למלחמה על השבט. וכשטענו הללו, שאין זה מן הדין שיטילו עליהם עונש על חטאותיו של שמשון ובו בזמן שהם משלמים להם מסים, אמרו הפלשתים, שאם אין הם רוצים להיחשב כאשמים‏, עליהם להסגיר בידם את שמשון. ומשום שרצו הללו להיות נקיים מן האשמה, באו אל הסלע שלשת אלפים ‏איש מזוינים וגידפו את שמשון על מעשיו כלפי הפלשתים ‏שבכוחם להמיט פורענות על גזע העברים כולו, והוסיפו, שבאו לקחת אותו ולהסגירו בידי הפלשתים ובקשוהו לקבל עליו את הדין מרצון. והלה נטל מהם שבועות, שלא יעשו (לו) דבר אלא ‏יסגירוהו לאויבים בלבד. וירד מהסלע ומסר עצמו לרשותם של בני שבט (יהודה). והללו אסרו אותו בשני חבלים והובילוהו להסגירו לפלשתים. וכשהגיעו למקום - הוא קרוי כיום "לחי" בגלל מעשה הגבורה, שעשה שם שמשון, ואילו לפנים היה בלי שם ‏- והפלשתים, שחנו במרחק-מה, יצאו לקראתם בשמחה ובתרועה, כאילו הצליחו והשיגו חפצם, ניתק שמשון את החבלים ותפש לחי של חמור, מוטלת לרגליו, והתנפל על האויבים והכה בהם בכלי-זין זה ‏והרג בו אלף איש ואת השאר הניס במבוכה.

ושמשון התגאה במעשהו זה יותר מן המידה ולא היה אומר, שהדבר קרה בעזרת אלהים, אלא היה מייחס אותו לגבורתו והולך ומתפאר, שהרג חלק מן האויבים בלחי (חמור) ‏ועל חלק הפיל את חתיתו והניסם. אולם כשתקפו צמא גדול הבין, שאפס גבורת האדם, עמד והעיד, שהכל יסודו באלהים הוא, והתחנן לפניו, שדבריו לא יעוררו כעס ושלא יסגירו בידי האויבים וימציא לו עזרה בצרתו ויצילנו ממצוקתו. ואלהים נתרצה לבקשתו וזימן לו מעין מתוק וגדול בוקע מסלע, ולפיכך קרא שמשון למקום שם לחי, וכך הוא נקרא עד היום הזה‏.

אולם כבר התחיל לעבור על חוקי האבות ולזייף את אורח חייו המיוחד על ידי חיקוי מנהגים נכרים והיה לו הדבד הזה לתחלת הפורענות. שכן אהב אשה פרוצה מבנות

פלשתים, שמה דלילה‏, והזדווג אתה. וראשי חבר הפלשתים באו אליה ופיתוה בהבטחות להציל דבר מפי שמשון על מקור ‏כוחו, שבגללו אין לאויביו שליטה עליו. וזו בשעת שתיה ובמסבת (רעים) דומה (לזו), הביעה את התפעלותו ממעשיו והשתדלה להציל בערמה ממנו דבר על הדרך, בה הגיע לגבורה כזו. ושמשון, שהיה עוד בכוחו להיות פיכח, ענה גם הוא בערמה לדלילה  ‏ואמר, שאם יאסרוהו בשבע זמורות של גפן, הניתנות עוד להיכפף, אפשר שיהיה החלש באדם. אז שתקה האשה, (ושלחה) והודיעה לסרני הפלשתים ושמה כמה אנשי צבא במארב בפנים הבית ‏ובהיותו מוטל שכור ‏קשרה אותו בזמורות ביתר כוח והעירה אותו אחר כך בקריאה, שאנשים באים עליו. והוא ניתק את הזמורות ועמד להתגונן, כאילו מישהו מתנפל עליו. וכשהיה שמשון בא לעתים תכופות אל האשה, היתה זו עומדת ומטיחה כלפיו דברי רוגז, שלא הגיד לה את מה שביקשה (לדעת) מחמת אי-אימון באהבתה אליו, כאילו לא תשתוק על דברים, שיודעת היא, כי טובתו דורשת, שלא יוודעו. והוא רימה אותה שוב ואמר, שיפסיד כוחו, אם יאסרוהו בשבעה חבלים. ולאחר שעשתה גם זאת וללא הועיל, יעץ לה בפעם השלישית לארוג את שערותיו לאריגה. דבר זה נעשה ולא נמצא גם הוא אמת‏. סוף סוף, לאחר שהפצירה בו, אמר שמשון לדלילה מתוך רצון לגרום לה נחת רוח (שכן נגזר עליו, שיפול לתוך פורענות) :‏"אלהים הוא הדואג לי ובהשגחתו הנני מגדל את שערותי אלה מיום שנולדתי והוא שהטיל עלי את החובה, שלא לספר אותן : שכן כוחי הוא בגידולן ובקיומן (על ראשי)". וכשנודע לה הדבר הזה, שללה ממנו את שערותיו והסגירה אותו לאויבים והוא לא עצר כוח לעמוד בפני המתנפלים עליו‏. והם ניקרו את עיניו ומסרוהו (לאנשיהם) , שיוליכוהו משם קשור (בחבלים)

‏כעבור זמן (שבו) וגדלו שערותיו של שמשון. ופעם, כשהיו הפלשתים חוגגים חגיגת- עם וסרניהם והמכובדים שבהם סועדים במקום אחד - היה זה בית, שהתקרה שלו ‏נשענה על שני עמודים - הובל שמשון לקריאתם אל המשתה, כדי להתעלל בו בשעת השתיה. והלה, אי-יכלתו להתגונן בשעה שמתעללים בו נחשבה בעיניו (כחרפה) קשה מכל (שאר) אסונותיו ופיתה את הנער, שהובילו בידו, להביא אותו סמוך לעמודים ואמר, שזקוק הוא למקום-משען, לנוח בו מרוב עיפות. וכשבא שמה הרעיש בכל כוחו על העמודים והפכם והפיל את הבית על שלושת אלפים איש, שמתו כולם וגם שמשון בתוכם. זה היה סופו לאחר ששלט עשרים שנה על ישראל. וראוי האיש, שנשתומם על כוחו וגבורתו וגודל הרוח שבמיתתו ועל (עוצם) זעמו על האויבים עד מותו. ומה שנלכד בידי אשה, הרי יש לייחס את הדבר לטבעם של בני האדם, שהחטא ‏מתגבר עליהם. אולם יש להעיד על יתרון מידותיו בכל שאר הענינים. וקרוביו נשאו את גופתו וקברוה ליד ‏בני משפחתו בצרעה‏, מקום מולדתו.

קדמוניות המקרא המיוחס לפילון, מ"ב – מ"ג

ויהי בימים ההם ותהר אלימה ותלד בן ותקרא את שמו שמשון ויהי ה' עמו.  וכאשר ההחל לגדל, בקש להלחם בפלשתים ויקח לו אשה מן הפלשתים.  וישרפוה הפשלתים באש, כי דכאם שמשון מאד.

ואחרי כן קצף שמשון על עזה ויסגרוהו ויקפו את העיר ויאמרו:  הנה נתן אויבנו בידנו ועתה נתאסף ונעזר את נפשותינו אשי את רעהו, ויקם שמשון בלילה וירא את העיר סגורה ויאמר:  הנה פרעושים אלה סגרוני בעירם ועתה יהיה ה' עמדי ואצא משערים ואלחם בהם.  ויבוא שמשון ושים את שמאלו בסף ויזע, וינח את דלת חומתם ויחזק בה בימינו במקום מגן.  וישם אותה על כתפיו ויסע אותה ויען כי לא היתה לו חרב רדף בה את הפלשתים ויהרג בה ארבעים אלף וחמשת אלפים איש.  וישא את כל הדברים אשר היו לדלת וישימם בהר.  ועל אריה אשר הרג ועל לחי חמור אשר בה הכה את הפלשתים ועל כבלים הנשברים כמעצמם מן זרועותיו ועל השועלים אשר לקח הלא כתובים אלה בספר שופטי ישראל.

וירד שמשון גררה עיר פלשתים וירא שם זונה שמה דלילה ויפת אחריה ויקחה לו לאשה.  ויאמר אלהים:  הנה עתה שמשון יפתה בעינו וישכח את החיל אשר עשיתי עמו ויתערב בבנות פלשתים ולא שם אל לבו את יוסף בני אשר היה בארץ נכריה ויהי לעטרת אחיו יען כי לא רצה לפסל את זרעו.  ועתה תהיה תאות שמשון למכשול והתערבותו לאבדן.  ואתן אותו לאויביו ויעורו אותו.  אולם בעת מותו אזכרהו ועוד פעם אנקם בפלשתים.  ויהי אחרי כן ותציקהו אשתו ותאמר לו:  הראני את כחך ובמה גבורתך וכן אדע כי אהבתני.  וירמה שמון שלש פעמים ותטרידהו בכל יום ובפעם הרביעית גלה לה את לבו.  ותשכרהו ובהיותו נרדם קראה לספר ויגלח את שבע מחלפות ראשו ויסר כחו מעליו כאשר הגיד הוא עצמו.  ותקרא את הפלשתים ויכו את שמשון ונקרו את עיניו וישלחוהו לבית האסורים.

והיה ביום משתהם ויקראו לשמשון לשחק להם ובהיותו אסור בין שני עמודים, התפלל לאמר:  ה' אלהי אבותי ענני עוד פעם וחזקני ואמות עם הפלשתים האלה והראות אשר הם לקחו ממני נתנה לי מאתך חנם.  ויוסף שמשון לאמר:  לכי נפשי ואל תתעצבי על מות גופי, ואל תבכי על עצמך.  ולפת את שני העמודים וזע אותם יפל הבית וכל אשר סביבו וימת את כל אשר היו סביב לו.  ויהי מספרם ארבעים אלף איש ואשה.  וירדו אחי שמון וכל בית אביו וקחוהו וקברוהו בקבר אביו, והוא שפט את ישראל עשרים שנה.

בר קפרא אומר, חורי גדול שלום שדברו הכתובים לשון בדוי בנביאים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שנאמר (שופטים יג) הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית ויולדת בן אבל למנוח לא אמר כן אלא (שם /שופטים י"ג/) מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר   מ"מ סמנים היא צריכה

מדרש רבה במדבר פרשה י

ואמרת אליהם - להזהיר ב"ד על כך שלא יניחו לנזיר לעבור על נזירותו, שאם יראו שירצה לבטל נזירותו, יכופו אותו כדי לקיים דבריו. ללמדך שהגדולים מוזהרין ע"י הקטנים והם נענשים על ידיהם אם לא יוכיחו אותם. וכה"א וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו. מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה.

איש או אשה כי יפליא וגו' הה"ד (שופטים יג) ויהי איש אחד מצרעה וגו'.

ויהי  - א"ר לוי, כל מקום שנא' ויהי אינו אלא לשון צער: (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, היה המן; (רות א) ויהי בימי שפוט, היה רעב. (בראשית ו) ויהי כי החל האדם, ויראו בני האלהים וגו'; (בראשית יד) ויהי בימי אמרפל, עשו מלחמה; (יהושע ה) ויהי בהיות יהושע ביריחו וגו', וחרבו שלופה בידו; ויהי ה' את יהושע (שם /יהושע/ ז), וימעלו בני ישראל מעל בחרם; (ש"א ח) ויהי כאשר זקן שמואל, ולא הלכו בניו בדרכיו; ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א' יח), ויהי שאול עוין את דוד; ויהי איש אחד מצרעה (שופטים יג), ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות.

ויהי - א"ר יודן, כ"מ שנאמר בלשון הזה בצדיקים, שקול הוא כל"א צדיקים, כמנין ויהי.

איש אחד  - כ"מ שנא' אחד גדול הוא. בהקב"ה נאמר אחד דכתיב ה' אחד, אין בעולם כיוצא בו. וכן באברהם (יחזקאל לג) אחד היה אברהם, לא היה באותן ימים כיוצא בו. בישראל כתיב (דברי הימים א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אין באומות כיוצא בהן. וכן באבימלך הוא אומר (בראשית כב) כמעט שכב אחד העם, לפי שהיה מלך. וכן באלקנה הוא אומר אחד, לפי שלא היה בדורו כיוצא בו.

מצרעה - כל ששמו ושם עירו מפורש בידוע שהוא מאותו העיר, שמו ולא שם עירו בידוע שהוא מירושלים.

ממשפחת הדני - לפי שצרעה היה ליהודה כדכתי' (יהושע טו) אשתאול וצרעה ואשנה. וצרעה היה לדן (יהושע יט) ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול. לפיכך צריך לפרש שהיה ממשפחת הדני. אינו אומר משבט אלא ממשפחת הדני. מלמד שהיה אביו מדן ואמו של מנוח מיהודה. וע"ז אמר יעקב (בראשית מט) דן ידין עמו וגו' כמיוחד שבשבטים - זה יהודה. לכך הקישו ליהודה שמארץ יהודה היה ואמו היתה מיהודה. וכן מנוח היה מדן ואשתו היתה מיהודה. נמצא שמשון בא משבט דן ומשבט יהודה, שכך אמרו, אמיה דשמשון הצללפוני שמה, והיא מיוחסת על שבט יהודה שנא' (דברי הימים א ד) ושם אחותם הצללפוני.

ושמו מנוח  - הרשעים קודמים לשמם: נבל שמו, גלית שמו, שבע בן בכרי שמו. אבל הצדיקים שמן קודמם: ושמו אלקנה, ושמו ישי, ושמו בועז, ושמו מרדכי, ושמו מנוח. ..

מנוח  - למה נקרא שמו מנוח? שזכה לדבר עמו מלאך והנבואה נקראת מנוחה שנא' (ירמיה נא) ושריה שר מנוחה.

וירא מלאך ה' אל האשה - מכאן אתה למד שאשתו של מנוח צדקת היתה, שזכתה לדבר עמה מלאך ולשום שלום בינה לבין בעלה, ולהודיעה שהיא עקרה והיא מונעת ההריון ולא בעלה. לכך דבר עמה, ולפי שראתה במלאך נקראת שמה צללפוני שהיא פונה במלאך ואין צלל אלא מלאך כמה דתימא (בראשית יט) כי על כן באו בצל קורתי. להלן שהיה לוט צדיק יותר מאשתו באו המלאכים בצל קורתו ולא בצל קורתה; ברם הכא שבא המלאך אצלה לפי שהיתה צדקת, לכך נקראת הצלל  - למה נאמר הצלל ולא אמר הצל? לפי ששתי פעמים נראה לה לאשה, אחת בעיר ואחת בשדה, (שופטים יג).

ויאמר אליה הנה נא את עקרה ולא ילדת  - הודיעה שהיא עקרה ולכך לא ילדה, כדי לשום שלום בינה לבין בעלה, לפי שהיתה מתרעמת על מנוח בעלה על שלא היתה יולדת (שופטים י"ג).

והרית ויולדת בן - מכאן ואילך את תקבלי הריון ותלדי בן (שופטים י"ג).

ועתה השמרי נא - הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאלו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבא הנזיר לשתות יין הנזיר. לכך אסרן עליו הכתוב (שופטים י"ג).

אל תשתו יין ושכר כמשמעו כמה דתימא מיין ושכר יזיר.

ואל תאכלו כל טמא - ואין טמא אלא אסור שהתורה הזהירה לנזיר שלא לאכול כלום (שם שופטים י"ג)

מכל אשר יצא מגפן היין  - כמה דתימא (במדבר ו) וענבים לחים ויבשים לא יאכל, מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' (שופטים ו /י"ג/).

כי הנך הרה ויולדת בן  - מכאן שהיתה השכבת זרע של הלילה שמורה ברחמה שלא פלטתה. וכיון שאמר לה המלאך והרית ויולדת בן, אותה שעה קבלה הרחם אותה טיפה לשם (שם /שופטים י"ג/).

ומורה לא יעלה על ראשו  - כמה דתימא ותער לא יעבור על ראשו. למה נקרא שמו של תער מורה? שאין השער מתיירא אלא מן תער שהוא מגלחו גילוח של השחתה כמה דתימא ולא תשחית את פאת זקנך (שם /שופטים י"ג/).

כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן - גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו. לפיכך הזהירו בנזיר, שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זמה. ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זמה. מהו שאמר מן הבטן? לקיים מה שנאמר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך. אבל ברשעים מהו אומר? (תהלים נח) זורו רשעים מרחם תעו מבטן דוברי כזב.  וכה"א (שם /תהלים/ נא) הן בעוון חוללתי וגו' (שם /שופטים י"ג/)

והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים - בו תהיה חלה נבואות יעקב שאמר (בראשית מט) דן ידין עמו וגו' יהי דן וגו' (שופטים יג).

ותבא האשה וגו' מראהו כמראה מלאך וגו' - מכאן שלא היתה שורה השכינה אלא על בעלי מראה. ויאמר לו הנך הרה וגו' - אבל מה שאמר לה, הנה נא את עקרה, לא גלתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה.

כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו - היא הוסיפה עד יום מותו, לפי שלא ידעה מה שעתיד. אבל המלאך שהיה יודע שעתיד הוא לאבד נזירותו על ידי דלילה, לכך לא אמר עד יום מותו (שם /שופטים י"ג/).

ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני איש וגו' - אמר רשב"ל, למה נמשלה תפלת הצדיקים לעתר? לומר לך מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכין מדת אכזריות למדת רחמניות (שם /שופטים י"ג/).

וישמע אלהים בקול מנוח - למה חזר המלאך אצל האשה ולא בא אצל מנוח? שלא לפסול דבריו הראשונים שאמר לאשה. ד"א, כדי לחבבה בעיניו (שם /שופטים י"ג/).

ותמהר האשה ותרץ וגו' - מלמד שכל מעשה הצדיקים במהירות (שם /שופטים י"ג/).

אשר בא ביום אלי - אינו אומר "היום" אלא ביום, מלמד שלא נראה המלאך אליה עד למחר, לפי שמנוח לא נתפלל עד למחר בתפלת הבקר, כמה דתימא (תהלים ה) ה' בוקר תשמע קולי וגו'. מלמד שהצדיקים מבררים על מעשיהם (שם /שופטים י"ג/).

ויאמר אני - אני הוא בתחלה ואני הוא בסוף שאיני מחליף בדברי (שם /שופטים י"ג/).

ויאמר מנוח עתה יבא דברך - אמר לו מנוח, עד כאן ששמעתי מן האשה והנשים אינם בנות הוראה, ואין לסמוך על דבריהן. אבל עתה יבא דברך מפיך. אני רוצה לשמוע שאיני מאמין בדבריה, שמא חלפה בדבריה או פיחתה או הותירה.

מה יהיה משפט הנער - מה נזירות יצטרך הנער לשמור אחר שיולד. (שם /שופטים י"ג/).

ומעשהו מה תעשה אמו קודם לכן כל הימים שתהא הרה ממנו (שם /שופטים י"ג/).

ויאמר מלאך ה' אל מנוח מכל אשר אמרתי אל האשה - לחלק כבוד לאשה ולחבבה בעיניו (שם /שופטים י"ג/).

תשמר - על חומץ יין וחומץ שכר ומשרת ענבים אמר לו, מכל אשר יצא מגפן היין וגו' (שם /שופטים י"ג/).

ויין ושכר אל תשת כמשמעו (שם /שופטים י"ג/).

וכל טומאה לא תאכל - כמה דתימא (במדבר ו) וענבים לחים ויבשים לא תאכל.

וכל אשר צויתיה תשמר  - מה שאמר לה, ומורה לא יעלה על ראשו (שם /שופטים י"ג/).

ויאמר מנוח אל מלאך ה' נעצרה נא אותך - א"ל מנוח עצורים היינו כמה דתימא (בראשית כ) כי עצור עצר ה' בעד כל רחם ואתה בשרתנו . בהרוחה נעשה עמך יום טוב כמה דתימא (במדבר כט) ביום השמיני עצרת תהיה לכם (שופטים יג) ונעשה לפניך גדי עזים שמחתנו ונשמח עמך בגדי עזים לפי שאין שמחה אלא בבשר (שם /שופטים י"ג/).

ויאמר מלאך ה' אל מנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך - אמר לו המלאך אין דרך נביאי ה' לקבל שכר על נבואתם. בנביאי שקר מהו אומר? (יחזקאל יג) ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ופתותי לחם להמית וגו'. אבל בנביאי אמת מהו אומר? (מלכים ב' ה) ויאמר חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח (שופטים יג).

ואם תעשה עולה לה' תעלינה - רמז לו המלאך שצריך להעלות עולה לה' על בשורה טובה, כשם שעשה אברהם בשעה שא"ל הקב"ה (בראשית יב) לזרעך אתן את הארץ הזאת. מיד בנה אברהם מזבח על בשורה טובה, שכן כתיב ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. ואין מזבח אלא קרבן, (שופטים יג).

כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא - למה נאמר? לפי שאשתו אמרה לו (שם /שופטים י"ג/) מראהו כמלאך ה' נורא מאד, היתה סבורה שהכיר בו מנוח שהוא מלאך. ואעפ"כ היה מזמנו לו לאכול שטועה היה כסבור שיש אכילה למעלה. לכך נאמר, לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא. לכך היה מזמנו לאכול. אבל אלו היה יודע שהיה מלאך, אינו אומר לו שיאכל, שבקי היה שאין אכילה למעלה. ולמה לא הכיר בו? מכאן את למד, בשעה שהיו הנביאים הולכים בשליחותו של הקב"ה, רוח הקודש שהיתה שורה עליהם היתה נותנה להם אימה בעיני רואיהם, שהכל מתיראים מהם שהיו דומים למלאכים. ולמה אכלו המלאכים שבאו לבשר את שרה בהריון, וזה לא רצה לאכול? לפי שאותם מלאכים כשנתראו תחלה לאברהם כדמות עוברי דרך, נתראו לו והוא הכניסם לביתו כמנהגו והזמינם לאכול, והם לא רצו לבטל ממנו מנהג האכסנים, ואכלו עמו. ואחר שאכלו, אמרו שליחותן ולא נראה הדבר שיקבלו שכר על שליחותן. אבל זה המלאך, בתחלה אמר שליחותו. ואלו היה אוכל עמו היה נראה כאלו קיבל שכר על שליחותו. לכך נמנע מלאכול, (שם /שופטים י"ג/). ויאמר מנוח אל מלאך ה' מה שמך - לפי שלא הכיר בו שהיה מלאך. לכך שאל לו על שמו (שם /שופטים י"ג/).

כי יבא דברך וכבדנוך - א"ל מנוח, אמור לי שמך כדי שאשאל באיזה מקום אמצאך בעת שיתקיים נבואתך ונתן לך דורון. ואין וכבדנוך אלא מנחה, כמה דתימא (במדבר כב) כי כבד אכבדך (שופטים יג).

ויאמר לו מלאך ה' למה זה תשאל לשמי - אמר לו המלאך, אין את צריך לידע שמי, שאין סופך שתראני עוד לעולם, הה"ד (שם /שופטים י"ג/) והוא פלאי  -על עצמו אמר לו שהוא יהיה מכוסה ממנו, שלא יראנו עוד לעולם כמה דתימא (תהלים קלט) פליאה דעת ממני. ד"א והוא פלאי - א"ל המלאך, איני יודע לומר לך שמי, שלפי השליחות ששולח הקב"ה אותנו, קורא לנו שם. הוי והוא פלאי - לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו הוא קורא לנו שם. ד"א והוא פלאי – שם, שמו המלאך פלאי, לפי שליחות הוא בא להזיר את שמשון כמה דתימא כי נזיר אלהים יהיה הנער. לכך קרא שמו פלאי - כענין שאמר הכתוב איש או אשה כי יפליא וגו'.

מינוס שדד בינתים את חוף הללגים בחרב

כבר ינסה כחותיו להתגר בבירת אלקתואוס,

ניסוס המלך ישב בה, ישיש מכבד, רב-תפארת:

בין שערות שיבתו תלתלי-ארגמן האדימו,

המה היו ערבה לכסאו, לקיום הממלכת...

בעדן השלום לשבת הסכינה בת-ניסוס

ותשתעשע בחצץ:  אל אבן הפלא זרקתו,

ותהמה ככנור.  ובימי-מלחמה מדי-פעם

אל מערכות הדמים את עיניה נשאה, אלי מוורס.

ככה הכירה את שמות גבורי האויב במלחמת,

את מדיהם היפים, סוסיהם, קשתותם מעיר קידון.

אך על כלם את פני בן-אירופה מלכם היא זוכרת:

יתר מדי תזכרנו! כי מינוס המלך קסם לה

מה אדיר רצונה בה

מן המגדל הגבוה לעוף אל החיל של קנוסוס,

את שערי הנחשת לפתוח לחיל משנאיה

או למלא כל רצון מפקדם!

...על מפתחות שעריה שומר מולידי.  מפניהו,

רק מפניהו אפחד – רק הוא מאשרי מרחיקני,

אל לו שמני בלי אב!  אך כל ילוד-אשת כאל הוא,

אל לעצמו!  לא ישמע הגורל לתפלת קטן הנפש!

לו בערה בדודיה כל נפש אחרת כמוני,

כבר שחתה כל שטן העומד על דרכה אל האשר!

למה תגבר כל אחרת ממני?  לא להב, לא חרב

ממזמתי ירתיעוני!  מה-גם אם אין צורך הפעם

בחרבות ובאש!  אך תלתל מולידי יושיעני;

הוא מזהב לי ייקר:  שערות השני לי תגשמנה

את חלומי בו חשקתי, אשרי בו אחפץ לי תתנינה!

לילה, אבי דאגות כל-אנוש, ישסע אמריה:

עז תתאזר שבעתים, כי צל-עלטה יליטנה.

אך נחלצו מטרדות-יום-עבר לבבות-זרע-אשת,

כי אחזתם שנה; התגנבה אל אביה בסתר,

(אוי לפשעה!) – גזזה בידה שערו רב-הכח,

כפר חיי מולידה, שי-דמים אחזה בכפיה,

ותשאנו אתה ותצא במהרה את השער;

לא פחדה מפני צר (הן בטחה, כי צריה יודו לה),

ותעמד לפני מינוס.  נבהל בשמעו אמריה:

אהבתי השיאתני.  בת ניסוס אני ושמי סקילה.

קח את תרפי אבותי והנה גם תרפי בידיך!

שי לא אדרש, אך אותך אבקש.  ערבת אהבה היא!

קח את תלתל השני – אל יהיה כתלתל בעיניך:

ראש מולידי הוא – קחנו!   ימין בוגדה לו הושיטה

עם המתת בכפה...

ותקפץ אל המים

לאניה תמשך – ויצרה בה הכפיל כחותיה –

ותלוה השנואה לאני הכרתים שלמינוס.

פתע ראה שם אביה אפר-הכנף משמים

(כי לעיט-ים הפכוהו אלים אך עתה זה) – וידא

את מקורו העקם כונן לרטשה – ותראנו

ותתפלץ ותפל אל הים, אךלים לא הגיעה,

אך נתלתה באויר, קלילה – כי צמח לה לפתע

צמד כנפים:  היתה לצפור; ומאז יקראו לה,

'קיריס' – לאמר:  'הגוזז', על שם התלתל שלניסוס.

אמיה דשמשון - צללפונית, ואחתיה - נשיין.

תנו רבנן, שמשון בעיניו מרד שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. לפיכך נקרו פלשתים את עיניו שנאמר ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו. איני והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל. תניא רבי אומר, תחילת קלקולו בעזה לפיכך לקה בעזה. תחילת קלקולו בעזה דכתיב וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה וגו'; לפיכך לקה בעזה דכתיב ויורידו אותו עזתה. והכתיב וירד שמשון תמנתה תחלת קלקולו מיהא בעזה היה.

ויהי אחרי כן ויאהב אשה בנחל שורק ושמה דלילה  - תניא רבי אומר, אילמלא (לא) נקרא שמה דלילה ראויה היתה שתקרא דלילה: דילדלה את כחו, דילדלה את לבו, דילדלה את מעשיו. דילדלה את כחו דכתיב ויסר כחו  מעליו; דילדלה את לבו דכתיב ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו; דילדלה את מעשיו דאיסתלק שכינה מיניה דכתיב והוא לא ידע כי ה' סר מעליו.

ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו  - מנא ידעה? א"ר חנין א"ר, ניכרין דברי אמת. אביי אמר, ידעה בו באותו צדיק דלא מפיק שם שמים לבטלה. כיון דאמר נזיר אלהים אני אמרה השתא ודאי קושטא קאמר.

ויהי כי הציקה לו בדבריה כל הימים ותאלצהו מאי ותאלצהו? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי, בשעת גמר ביאה נשמטה מתחתיו.

ועתה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא - מאי כל טמא? ותו עד השתא דברים טמאים קאכלה? א"ר יצחק דבי רבי אמי, דברים האסורים בנזיר.

ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי - א"ר יצחק דבי רבי אמי, הוא איוה לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא.

ותחל רוח ה' וגו' - א"ר חמא בר' חנינא, חלתה נבואתו של יעקב אבינו דכתיב יהי דן נחש עלי דרך.

לפעמו במחנה דן - א"ר יצחק דבי רבי אמי, מלמד שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג. כתיב הכא לפעמו במחנה דן וכתיב התם פעמון ורימון.

בין צרעה ובין אשתאול  - אמר ר' אסי, צרעה ואשתאול שני הרים גדולים היו ועקרן שמשון וטחנן זה בזה.

והוא יחל להושיע את ישראל  - אמר רבי חמא הוחל שבועתו של אבימלך דכתיב אם תשקר לי ולניני ולנכדי. ויגדל הנער ויברכהו ה' - במה ברכו? אמר רב יהודה אמר רב, שברכו באמתו אמתו כבני אדם וזרעו כנחל שוטף. ויקרא שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים. אמר רב, אמר שמשון לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם זכור לי עשרים (ושתים) שנה ששפטתי את ישראל ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום. וילך שמשון וילכד שלש מאות שועלים  - מאי שנא שועלים? אמר רבי איבו בר נגדי א"ר חייא בר אבא, אמר שמשון יבא מי שחוזר לאחוריו ויפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן. תניא א"ר שמעון החסיד, בין כתיפיו של שמשון ששים אמה היה שנאמר וישכב שמשון עד חצי הלילה ויקם בחצי הלילה ויאחז בדלתות שער העיר ובשתי המזוזות ויסעם עם הבריח וישם על כתיפיו וגמירי דאין דלתות עזה פחותות מששים אמה. ויהי טוחן בבית האסורים - אמר רבי יוחנן, אין טחינה אלא לשון עבירה וכן הוא אומר תטחן לאחר אשתי  - מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי קמי דשתי חמרא חמרא קמי רפוקא גרידיא דובלא. ואמר רבי יוחנן כל המזנה אשתו מזננת עליו שנאמר אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי וכתיב תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין והיינו דאמרי אינשי איהו בי קארי ואיתתיה בי בוציני. ואמר רבי יוחנן, שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים שנאמר דן ידין עמו כאחד וגו'. ואמר רבי יוחנן, שמשון על שמו של הקדוש ברוך הוא נקרא שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים וגו'. אלא מעתה לא ימחה! אלא מעין שמו של הקדוש ברוך הוא - מה הקדוש ברוך הוא מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל. ואמר רבי יוחנן, בלעם חיגר ברגלו אחת היה שנאמר וילך שפי. שמשון חיגר בשתי רגליו היה שנאמר שפיפן עלי ארח: תנו רבנן חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן: שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו. שמשון בכחו דכתיב ויסר כחו מעליו. שאול בצוארו דכתיב ויקח שאול את החרב ויפל עליה. אבשלום בשערו כדבעינן למימר קמן. צדקיה בעיניו דכתיב ואת עיני צדקיהו עור. אסא ברגליו דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו. ואמר רב יהודה אמר רב, שאחזתו פדגרא. א"ל מר זוטרא בריה דרב נחמן לרב נחמן, היכי דמי פדגרא? א"ל, כמחט בבשר החי. מנא ידע? איכא דאמרי מיחש הוה חש ביה. ואיכא דאמרי מרביה שמע ליה. וא"ד סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. דרש רבא, מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי  -מאי אין נקי? אמר רב יהודה אמר רב, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:

כתיב וירד שמשון תמנתה וכתיב הנה חמיך עולה תמנתה.   א"ר אלעזר, שמשון שנתגנה בה כתיב ביה ירידה; יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עליה.   ר' שמואל בר נחמני אמר, שתי תמנאות היו - חדא בירידה וחדא בעליה. רב פפא אמר, חדא תמנה הואי דאתי מהאי גיסא ירידה ודאתי מהאי גיסא עליה כגון ורדוניא ובי בארי ושוקא דנרש.